הגיון בחולשה
New member
נעים מאוד פורום...
כותבת לכם לראשונה.. המון זמן אפילו למחשב לא יכלתי לשלוח מכתביי הרבים אשר נותרו בליבי. אני מצטרפת אליכם מפורום "שירה וכתיבה יוצרת", מקווה שהביקור אצלכם יחזק, וינעים. ל"ענן"... לפעמים עברו יומיים, לפעמים עברו שנתיים, האמת היא שחלפה לה מחצית השנה. אף פעם לא מובן לי איך הזמן תופס משמעות גדולה כל כך - לטוב, לרע. הדממה צועקת כבר כמה מזלות, ובין דממה לצרחה עודני לוחשת לך געגוע מאובק. כמה הייתי רוצה להזמינך לריקוד סגירה, כשם שהיה ריקוד הפתיחה - החיבוק שלנו, שלא נגמר.. במילים רבות נעזרתי לתאור תחושותי, ומילה אחת הנחתה, וכעת, אוותר לעצמי מעט ואומר: לא פתטית... אבל די.. מילים... "אולי איש מקצוע יוציא אותך מזה", יש בי התחושה כי עם איש מקצוע מדברת אני מדי יום ביומו כשאני כותבת לך, אותם מכתבים מסוג זה - אלו שבסופם יפוזרו עם הרוח ותקווה נושנה כי אחד מפירורי נפשי יגיעו במקרה לידייך. מילים... המילים הן הפסיכולוג שלי, הדיו הוא אותו הנהון ראשו האומר "אני מבין"... עם הפסיכולוג שלי הפגישה תסתיים בשעת רצוני. על מילותיי לא אפסיק להודות, לך, משיבת יכולת כתיבתי. מוזר להסתכל אחורנית.. בעוד כשלושה ימים עברה שנה מאותו שני ששלח ידיו. מאותו אחד שיחד עם התמימות המעטה שעוד נותרה גנב דמעותיי וגנב מילותיי - וברח. חצי שנה ברח... חצי שנה. עד שהגעת. הצורך הזה להיות לידך, להקשיב למילותייך ולדעת כי יש לי היכולת להבין קצת יותר מכולם. להרגיש קצת יותר מכולם.. זה לא מניח, אף לא בשנתי. בחלומי את פורקת הכל לחיקי. הצורך מובן, ההתעסקות בו פחות... לא היכולת היא המכשול, הרי שזה רצונך. למדנו המון האחת על השנייה, על עצמינו, על גורל, על האהבה... ונותרנו לבד. מקווה לחשוב כי הסיפור שלנו אינו נגמר... עוד לא נחתם הספר בקסמיו של העולם. חוששת לאבדני בזו התקווה. שלך,
אני.
כותבת לכם לראשונה.. המון זמן אפילו למחשב לא יכלתי לשלוח מכתביי הרבים אשר נותרו בליבי. אני מצטרפת אליכם מפורום "שירה וכתיבה יוצרת", מקווה שהביקור אצלכם יחזק, וינעים. ל"ענן"... לפעמים עברו יומיים, לפעמים עברו שנתיים, האמת היא שחלפה לה מחצית השנה. אף פעם לא מובן לי איך הזמן תופס משמעות גדולה כל כך - לטוב, לרע. הדממה צועקת כבר כמה מזלות, ובין דממה לצרחה עודני לוחשת לך געגוע מאובק. כמה הייתי רוצה להזמינך לריקוד סגירה, כשם שהיה ריקוד הפתיחה - החיבוק שלנו, שלא נגמר.. במילים רבות נעזרתי לתאור תחושותי, ומילה אחת הנחתה, וכעת, אוותר לעצמי מעט ואומר: לא פתטית... אבל די.. מילים... "אולי איש מקצוע יוציא אותך מזה", יש בי התחושה כי עם איש מקצוע מדברת אני מדי יום ביומו כשאני כותבת לך, אותם מכתבים מסוג זה - אלו שבסופם יפוזרו עם הרוח ותקווה נושנה כי אחד מפירורי נפשי יגיעו במקרה לידייך. מילים... המילים הן הפסיכולוג שלי, הדיו הוא אותו הנהון ראשו האומר "אני מבין"... עם הפסיכולוג שלי הפגישה תסתיים בשעת רצוני. על מילותיי לא אפסיק להודות, לך, משיבת יכולת כתיבתי. מוזר להסתכל אחורנית.. בעוד כשלושה ימים עברה שנה מאותו שני ששלח ידיו. מאותו אחד שיחד עם התמימות המעטה שעוד נותרה גנב דמעותיי וגנב מילותיי - וברח. חצי שנה ברח... חצי שנה. עד שהגעת. הצורך הזה להיות לידך, להקשיב למילותייך ולדעת כי יש לי היכולת להבין קצת יותר מכולם. להרגיש קצת יותר מכולם.. זה לא מניח, אף לא בשנתי. בחלומי את פורקת הכל לחיקי. הצורך מובן, ההתעסקות בו פחות... לא היכולת היא המכשול, הרי שזה רצונך. למדנו המון האחת על השנייה, על עצמינו, על גורל, על האהבה... ונותרנו לבד. מקווה לחשוב כי הסיפור שלנו אינו נגמר... עוד לא נחתם הספר בקסמיו של העולם. חוששת לאבדני בזו התקווה. שלך,