נעים מאוד 
לא בטוחה מהי מדיניות הספוילרים, אז סימנתי ב מכיוון ואני הולכת לכתוב על הסוף של הטרילוגיה.
סיימתי עכשיו את הספר השלישי. אחרי הפסקה ארוכה מאוד בינו לבין השני.
שוטטתי קצת בפורום כדי לוודא שאני אכן לא לבד באכזבה מהסוף שלו. (היה לי ברור שהסוף הוא בעייתי לא רק עבורי מהרגע הראשון ואיפלו תוך כדי שקראתי אותו).
אני אוהבת לכתוב על דברים שאני רואה/קוראת ויש לי עליהם הרבה מחשבות, כי זה עושה לי סדר. אז החלטתי לכתוב פה, אתם לא חייבים לקרוא כמובן ואני כותבת את זה משום שאני בטוחה שכבר כל כך הרבה חפירות עברו על הפורום הזה בהקשר של סיום הטרילוגיה שלא בטוח למי עוד יש עצבים להיכנס לעוד דיון על זה. אז תרגישו נוח להתעלם, אני סתם פורקת קצת....
here goes:
נתחיל בדבר הכי פשוט ולמעשה במה שאמור להיות השורה התחתונה- סוף של ספר/סרט/סיפור צריכה להיות לו איזושהי הרגשה מזככת. מה זאת אומרת מזככת? במהלך הסיפור אנחנו נחשפים לבעיות, תקלות, הפרעות, עצב, קונפליקטים וכדומה. זה מה שהופך סיפור למעניין- השאלה שצריך לשאול כדי לדעת האם סיפור הוא טוב או לא צריכה בעצם להיות שאלה על הקונפליקטים שבו.
לכן, סוף הסיפור צריך להיות פיתרון של הקונפליקטים, הבהרת המצב, ואיזושהי שליחה של הקורא/צופה/מאזין לעבר מעין מציאות (שהיא כמובן אשלייה, כי זה רק סיפור והקורא יודע זאת) נמשכת בה ברור שנגמרו הקונפליקטים. כך יכול הקרוא לחוש את הרגיעה לאחר המהפכות שעברו עליו במהלך בקריאה של הסיפור.
ומה היה לנו פה? אמנם היה פתרון של הקונפליקט, אבל הוא היה מסורבל, דחוס ואם תרשו ליצור הרומנטי שבי- לא מספק בעליל. ולא רק בגלל 'הבחירה' (כי הרי זו לא באמת בחירה, היא מעין בחירה מדומה) ההזויה של קטניס בפיטה, אלא כי הסוף גם בלי קשר ליחסים רומנטיים לא מספק.
יש לי עוד הרבה מה לכתוב, ועוד סיבות למדוע הסוף גרוע לדעתי (ולא סתם כי מצפים ל'סוף טוב הכל טוב' וזה לא מתקיים, יש מעבר לזה אם כי זו גם סיבה די טובה לשנוא סוף של ספר).
אולם, כרגע אני צריכה לזוז, אמשיך בהזדמנות
שבוע נפלא וחופשי ממשחקי כוח לכולכם
ארטמיס
לא בטוחה מהי מדיניות הספוילרים, אז סימנתי ב מכיוון ואני הולכת לכתוב על הסוף של הטרילוגיה.
סיימתי עכשיו את הספר השלישי. אחרי הפסקה ארוכה מאוד בינו לבין השני.
שוטטתי קצת בפורום כדי לוודא שאני אכן לא לבד באכזבה מהסוף שלו. (היה לי ברור שהסוף הוא בעייתי לא רק עבורי מהרגע הראשון ואיפלו תוך כדי שקראתי אותו).
אני אוהבת לכתוב על דברים שאני רואה/קוראת ויש לי עליהם הרבה מחשבות, כי זה עושה לי סדר. אז החלטתי לכתוב פה, אתם לא חייבים לקרוא כמובן
ואני כותבת את זה משום שאני בטוחה שכבר כל כך הרבה חפירות עברו על הפורום הזה בהקשר של סיום הטרילוגיה שלא בטוח למי עוד יש עצבים להיכנס לעוד דיון על זה. אז תרגישו נוח להתעלם, אני סתם פורקת קצת....here goes:
נתחיל בדבר הכי פשוט ולמעשה במה שאמור להיות השורה התחתונה- סוף של ספר/סרט/סיפור צריכה להיות לו איזושהי הרגשה מזככת. מה זאת אומרת מזככת? במהלך הסיפור אנחנו נחשפים לבעיות, תקלות, הפרעות, עצב, קונפליקטים וכדומה. זה מה שהופך סיפור למעניין- השאלה שצריך לשאול כדי לדעת האם סיפור הוא טוב או לא צריכה בעצם להיות שאלה על הקונפליקטים שבו.
לכן, סוף הסיפור צריך להיות פיתרון של הקונפליקטים, הבהרת המצב, ואיזושהי שליחה של הקורא/צופה/מאזין לעבר מעין מציאות (שהיא כמובן אשלייה, כי זה רק סיפור והקורא יודע זאת) נמשכת בה ברור שנגמרו הקונפליקטים. כך יכול הקרוא לחוש את הרגיעה לאחר המהפכות שעברו עליו במהלך בקריאה של הסיפור.
ומה היה לנו פה? אמנם היה פתרון של הקונפליקט, אבל הוא היה מסורבל, דחוס ואם תרשו ליצור הרומנטי שבי- לא מספק בעליל. ולא רק בגלל 'הבחירה' (כי הרי זו לא באמת בחירה, היא מעין בחירה מדומה) ההזויה של קטניס בפיטה, אלא כי הסוף גם בלי קשר ליחסים רומנטיים לא מספק.
יש לי עוד הרבה מה לכתוב, ועוד סיבות למדוע הסוף גרוע לדעתי (ולא סתם כי מצפים ל'סוף טוב הכל טוב' וזה לא מתקיים, יש מעבר לזה אם כי זו גם סיבה די טובה לשנוא סוף של ספר).
אולם, כרגע אני צריכה לזוז, אמשיך בהזדמנות
שבוע נפלא וחופשי ממשחקי כוח לכולכם
ארטמיס
