נעלמתי וחזרתי
מצטערת ירושלמיות על המפגש בשבוע שעבר שככה הברזתי בלי להודיע. נסענו לכמה ימים למה שאמור היה להיות חופש בגליל. הנה מה שקרה בקצרה (או באירוך). זה היה שבוע מכוער. מכוער מאוד ולא כיף בכלל. השתתפו בו: סופת ברקים מטורפת. מיטה לא נוחה. תינוק אחד שחושב שכשישנים עם אבאמא במיטה זה הקיו להתחיל לשפר את המוטוריקה הגסה ולטפס להם על המוח כל הלילה או להבדיל לפתח את המוטוריקה העדינה ולמשוך להם באף עם השקעה מיוחדת בצביטת נחיריים. כואב. נסיעה הזויה פלוס מפגש עם מושבת שפני סלע גסי רוח ביער ביריה. מפגש עסקי מאוד לא מוצלח בלשון המעטה (ושלשמו נסענו) באמירים, שבו אחד הצדדים (זה שגר באמירים, לא זה שגר בירושלים ונסע שלוש שעות ע---ד שמה), לא טרח להגיע. הרבה יותר מדי כלבים דרוסים בכבישי הארץ, מראה מדכדך בהחלט. ולקינוח סובארו קשיש ויגע שבו שני אנשים ופיצקון אחד דורס גדר הפרדה. התוצאות: פנצ'ר, צד אחד של הסובארו מצ'וקמק לגמרי, נהג אחד בהלם, הנוסעת לצד הנהג קולטת בדיליי של כמה שעות טובות שכמעט הרגו אותה כמו כלום וזעיק אחד שישן לאורך הדרמה כולה ומחליט להתעורר לפני כביש 6 להקיא את נשמתו ולצרוח עד ירושלים ביום הכי לח ודוחה שהיה מזה הרבה זמן. כמובן שלא היה סקס או אפילו ס. היה גם הרבה אייס ארומה. ככה זה כנראה, הרגשנו כמו האנשים שנוסעים לפריס ויושבים במקדונלדס. עוגת שוקולד נפלאה בראש פינה שהללי חיסל בגרגרנות ראויה לציון ביחד עם סלט אבוקדו. נוף מדהים ממשגב-עם ומורשת קרב מרשימה שהמצאתי על המקום כשהתברר לי שלש. אין מושג מי היו 'השומר', מה קרה בתל-חי, איך נראה האריה השואג, ואיך קראו לדובי שלי (כחול) שאיבדתי בתל-חי בשנת 76' (הוא נמצא בסליק בכפר-גלעדי, שומר על הנשק מפני הבריטים והערבים הזדים, לפעמים אלכס זייד קופץ לקפה). ראינו תערוכה לא משהו בכלל של אנני לייבוביץ' במוזיאון בתל-חי ותהיה: איך זה שמכל המוסדות שמלמדים צילום בארץ תמיד, אבל תמיד הבוגרים של הדסה בירושלים הם הכי חינניים ועם הכי הרבה ערך מוסף לצילומים שלהם? (זאת אומרת, לא משהו שמביך להסתכל בו, עם חוש הומור למשל, ולפעמים אפילו עבודה שלא מלאה בחשיבות עצמית מופרזת ומעוררת מחשבה או שתיים). היה נחש אחד, זעמן שחור. היה שועל. היו דוכיפתות לרוב. היה גם עכביש באמבטיה, אבל מהם אני מתעלמת באופן קבוע. את ההקלה שחשנו כשהגענו הביתה הרגישו עד הצד השני של המיסיסיפי. מקווה ששרדתן עד כאן. מאחלת שבוע שקט ושגרתי לכולן
מצטערת ירושלמיות על המפגש בשבוע שעבר שככה הברזתי בלי להודיע. נסענו לכמה ימים למה שאמור היה להיות חופש בגליל. הנה מה שקרה בקצרה (או באירוך). זה היה שבוע מכוער. מכוער מאוד ולא כיף בכלל. השתתפו בו: סופת ברקים מטורפת. מיטה לא נוחה. תינוק אחד שחושב שכשישנים עם אבאמא במיטה זה הקיו להתחיל לשפר את המוטוריקה הגסה ולטפס להם על המוח כל הלילה או להבדיל לפתח את המוטוריקה העדינה ולמשוך להם באף עם השקעה מיוחדת בצביטת נחיריים. כואב. נסיעה הזויה פלוס מפגש עם מושבת שפני סלע גסי רוח ביער ביריה. מפגש עסקי מאוד לא מוצלח בלשון המעטה (ושלשמו נסענו) באמירים, שבו אחד הצדדים (זה שגר באמירים, לא זה שגר בירושלים ונסע שלוש שעות ע---ד שמה), לא טרח להגיע. הרבה יותר מדי כלבים דרוסים בכבישי הארץ, מראה מדכדך בהחלט. ולקינוח סובארו קשיש ויגע שבו שני אנשים ופיצקון אחד דורס גדר הפרדה. התוצאות: פנצ'ר, צד אחד של הסובארו מצ'וקמק לגמרי, נהג אחד בהלם, הנוסעת לצד הנהג קולטת בדיליי של כמה שעות טובות שכמעט הרגו אותה כמו כלום וזעיק אחד שישן לאורך הדרמה כולה ומחליט להתעורר לפני כביש 6 להקיא את נשמתו ולצרוח עד ירושלים ביום הכי לח ודוחה שהיה מזה הרבה זמן. כמובן שלא היה סקס או אפילו ס. היה גם הרבה אייס ארומה. ככה זה כנראה, הרגשנו כמו האנשים שנוסעים לפריס ויושבים במקדונלדס. עוגת שוקולד נפלאה בראש פינה שהללי חיסל בגרגרנות ראויה לציון ביחד עם סלט אבוקדו. נוף מדהים ממשגב-עם ומורשת קרב מרשימה שהמצאתי על המקום כשהתברר לי שלש. אין מושג מי היו 'השומר', מה קרה בתל-חי, איך נראה האריה השואג, ואיך קראו לדובי שלי (כחול) שאיבדתי בתל-חי בשנת 76' (הוא נמצא בסליק בכפר-גלעדי, שומר על הנשק מפני הבריטים והערבים הזדים, לפעמים אלכס זייד קופץ לקפה). ראינו תערוכה לא משהו בכלל של אנני לייבוביץ' במוזיאון בתל-חי ותהיה: איך זה שמכל המוסדות שמלמדים צילום בארץ תמיד, אבל תמיד הבוגרים של הדסה בירושלים הם הכי חינניים ועם הכי הרבה ערך מוסף לצילומים שלהם? (זאת אומרת, לא משהו שמביך להסתכל בו, עם חוש הומור למשל, ולפעמים אפילו עבודה שלא מלאה בחשיבות עצמית מופרזת ומעוררת מחשבה או שתיים). היה נחש אחד, זעמן שחור. היה שועל. היו דוכיפתות לרוב. היה גם עכביש באמבטיה, אבל מהם אני מתעלמת באופן קבוע. את ההקלה שחשנו כשהגענו הביתה הרגישו עד הצד השני של המיסיסיפי. מקווה ששרדתן עד כאן. מאחלת שבוע שקט ושגרתי לכולן
