נעמה יששכר זו רק ההתחלה: היום שבו ידפוק בדלת בעל בית חדש
"זה לא רק ריגול והתערבות בבחירות. הם גונבים פה כמו משוגעים": האם ישראל תוכל לבלום את רוסיה?
אבי בר אל, הארץ, 18.10.2019
רוסנפט (Russneft), חברת הנפט של מיכאיל גוטסרייב, ניגשה ב-2006 למכרז הבינלאומי להפרטת בית הזיקוק באשדוד. הגשת הצעה רוסית במכרז עוררה תזזית. עוד לפני הרמת המסך, שב"כ נכנס לתמונה. הבדיקה טיפסה במעלה שרשור חברות האחזקה ורשימות הבעלים לכאורה, והגיעה להיכן שהגיעה. שב"כ הטיל וטו. הרוסים רתחו ואיימו בבג"ץ. לבסוף התקפלו. בחלוף שנה טען גוטסרייב כי נסחט על ידי הקרמלין כדי למכור את השליטה ברוסנפט לאוליגרך הבית של ולדימיר פוטין, אולג דריפסקה. ההודעה שפירסם על כך באתר האינטרנט של רוסנפט נעלמה כעבור כמה שעות. גוטסרייב נמלט ללונדון ורוסנפט שלו "הולאמה".
ההתנגשות השנייה עם האינטרסים הרוסיים אירעה ארבע שנים אחר כך. לחופי ישראל התגלו אז מאגרי הגז תמר ולווייתן. הרוסים חששו מעליית מתחרה ליצוא הגז המונופוליסטי שלהם לאירופה. בכירי הענקית גזפרום נשלחו לכאן לגשש. כלפי חוץ, הם ניהלו משא ומתן לרכישת גז מונזל (LNG) מתמר. מאחורי הקלעים, ניסו להשיג רישיונות קידוח במים הכלכליים הישראליים. גם כאן היה מי שנעמד על רגליו האחוריות. "החשש היה מיבוא של שחיתות. חד וחלק. לא משהו מעבר", מודה גורם ממשלתי בכיר לשעבר. "לא רצינו אותם פה - וזה נחסם".
ברקע ההתפתחות הגיאו-אסטרטגית האחרונה במזרח התיכון - נטישת ארה"ב את הכורדים - ויתרה מכך, ההסברים הפומביים לנטישה, מתבקש לדון בשאלה מה יקרה במבחן הבא שבו ישראל תעמוד בדרכם של האינטרסים הכלכליים הרוסיים. הפעם, כשרוסיה היא הכתובת היחידה של ישראל לאיום האירני, וזו שאולי תשלוט בשניים מגבולותיה.
במלים אחרות, דיון באשר לסיכוייו של תרחיש היפותטי, שאולי כבר לא כל כך היפותטי, שבמסגרתו נסוג הממשל האמריקאי ממעורבותו במזרח התיכון ומפנה את הזירה לטובת דומיננטיות רוסית. ואז דיון בשאלה כיצד תשליך מציאות חדשה זאת, אם בכלל, על המשק הישראלי.
שם המשחק: כסף
שני אירועים שתועדו ביום שני השבוע חיזקו את הצורך בדיון כזה. במסיבת עיתונאים נשאל נשיא ארה"ב דונלד טראמפ כיצד מתיישבת הכרזתו על חוסר העניין הצבאי של ארה"ב במזרח התיכון עם החלטתו לשלוח עוד 2,800 חיילים לסעודיה. טראמפ השיב: "לבקשתי, סעודיה הסכימה לשלם לנו עבור כל מה שאנחנו עושים למענה, ואנחנו מעריכים זאת". ההתפתחות המשמעותית השנייה התרחשה באותו יום בריאד, שם נחת נשיא רוסיה פוטין לביקור אצל יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן.
מנהיג העולם החופשי הפך ביום שני את צבאו לשכיר חרב - והמוסיקה הזאת לא תשתנה בטווח הנראה לעין. מעמדו הפופולרי של טראמפ איתן לפי שעה. יריביו הפוליטיים מקרב הדמוקרטים סולדים מהמזרח התיכון יותר ממנו, וחלקם אף מתעב את ישראל. המשמעות ברורה: הפסקת הסיוע האמריקאי היא עניין של זמן; ועבור כל סיוע ביטחוני ייגבה מעתה תשלום (מדיני או כלכלי). אם תרצו, מכסי המגן ההיסטוריים של ישראל על יבוא חקלאי מארה"ב - קרובים להיעלם בין דפי ההיסטוריה.
המלך החדש, פוטין, אמנם מונע יותר משיקולים אידיאולוגיים ואסטרטגיים, אך פונקציית המטרה שלו במזרח התיכון נותרה והיתה כלכלית. פוטין רוצה למכור נשק וכורים גרעיניים, וחייב להיות מעורב באסדרת שוק הנפט והגז העולמי. בשורה התחתונה, וגם אם מפתה לחמוק מכך, זו הסיבה לנוכחותו כאן.
שתי השאלות שמונחות לפיכך על השולחן הן מה פוטין רוצה מישראל - ואם יוכל להשיג את מה שהוא רוצה. והתשובות לשתי שאלות אלה רחוקות מלהיות טריוויאליות או חד-משמעיות.
"גונבים פה כמו משוגעים"
האיום שנשקף לישראל כתוצאה מאחזקה זרה בפעילות משקית-אסטרטגית אינו נובע מעצם האחזקה בנכס המקומי. הסינים לא יכולים להבריח מכאן את הפרות של תנובה, והרוסים לא ימלאו את הכיסים בגז טבעי. הסיכון טמון במינוף האחזקה, והשהות הפיסית שנגזרת ממנה, למילוי שתי תכליות עיקריות: ריגול (עסקי או מדיני-ביטחוני) וערעור הסדר השלטוני.
התכלית השנייה עלתה לכותרות בעקבות המעורבות הרוסית בבחירות בארה"ב וכן בעקבות האזהרה המרומזת שפיזר ראש השב"כ, נדב ארגמן, ערב הבחירות הקודמות לכנסת. אז טרח לציין בפומבי איתור ניסיונות מצד "מדינה זרה" לבחוש בהליך הדמוקרטי בישראל. החץ השקוף שוגר לכיוונה של רוסיה.
הרוסים מפעילים קבוצות סייבר אזרחיות וסמי-עברייניות לצורך מילוי משימות פוליטיות לאומיות, מבלי להשאיר עקבות ממשלתיים. כך, לפי הערכות, מואשם אלכסיי בורקוב הכלוא בישראל, בגניבת פרטי כרטיסי אשראי של 50 מיליוני אמריקאים - ולא בהטיית בחירות בשליחות הקרמלין.
"הרוסים עוסקים בחתרנות פוליטית בכל רחבי העולם. הם רואים בכך מעורבות לגיטימית וישראל אינה יוצאת דופן", אומר בכיר לשעבר בשירות המדינה. "כמו הסינים, גם הרוסים רוצים להראות שהשיטה הדמוקרטית לא עובדת בשום מקום - כדי שיפסיקו לבלבל להם את המוח בבית. הם מעדיפים לעמוד מול מנהיגים, מול מערכות פוליטיות היררכיות ברורות - ללא מוסדות מאזנים ומרסנים. לכן הם מאתגרים את המבנה הדמוקרטי בכל מקום, מתערבים בכל מערכת בחירות, ויוצרים מנופי לחץ כלכליים באמצעות השקעות אוליגרכים שפועלים בשליחות הקרמלין".
התכלית השנייה של הרוסים היא השגת ידע ומידע. אין מדובר רק בחשש המוכר מהקמת תשתיות ביון או מוקדי האזנה, אלא בעיקר מגניבת ידע טכנולוגי. "הרוסים מכירים בעליונות הטכנולוגית של ישראל, ומחזיקים מאתנו מעצמת מחקר ופיתוח. הם גונבים פה כמו משוגעים, ולא רק הם. טבעי שלא תרצה לראות דמויות מסוימות, רוסיות או סיניות, מתרוצצות לך פה בין הרגליים".
"מדינה דוברת רוסית"
חרף כוונות אלה, יש להיזהר מהיגררות לשיח קסנופובי היסטרי. כלומר חשוב להיות זהירים, אבל לזכור שבמזרח התיכון שאיפות ויכולות - לחוד. "הרוסים נתונים תחת משטר סנקציות קשה מאז הפלישה לאוקראינה", מזכיר צבי מגן, לשעבר שגריר ישראל ברוסיה ואוקראינה, ראש נתיב, וכיום חוקר בכיר ב-INSS (המכון למחקרי ביטחון לאומי). "הם רצו לשקם את מעמדם ולזכות בהכרה כמעצמה, אבל הם רחוקים משם. היתה להם שאיפה למסחר את ההישגים בסוריה - אבל עד כה הם לא השיגו שם דבר משמעותי. אף אחד לא קונה כלום, וגם אם ימכרו עוד מערכת נשק או כור - לא חיים מזה כאן.
"ארבע שנים הם כבר בסוריה ולא הביאו תוצאות. מה יסבירו בבית? בסופו של דבר, הם תקועים בבוץ הסורי, בין ארבע מעצמות שכל אחת גורמת להם לכאב ראש: אירנים שלא רוצים אותם, סעודים שלא נאמנים להם, טורקיה שהתחילה להשתולל - וישראל".
"36% מהכנסות רוסיה מגיעות מייצוא משאבי טבע. הם לא מעורבים היום בכלכלה הישראלית, לא בתשתיות ולא במו"פ, ודאי שהם שוליים יחסית לשחקני חוץ אחרים כגון הסינים או האמריקאים", מזכיר ד"ר אבינעם עידן ממרכז חייקין לגאו-אסטרטגיה באוניברסיטת חיפה.
לדברים מצטרף עוזי ארד, לשעבר ראש המועצה לביטחון לאומי (מל"ל) ויועץ ראש הממשלה לביטחון לאומי. "מבחינה היסטורית, רוסיה לא ניצבת היום במעמד טוב במיוחד", הוא מסייג. "הנשיא שלה אמנם אקטיביסט, פורט על נימים לאומניים ופועל בכוח - אבל זה עדיין לא הפך את רוסיה לכוח עולה".
הרוסים, ניתן להתרשם, משחקים משחק כפול. הם רוצים להיות שוטר, אבל בורחים מאחריות. דורשים כבוד, ולעתים נראה כי הם מסתפקים בכך. התנהלות זאת גוררת בלבול באשר לניתוח ההתנהלות הרוסית באזור, ולהסתייגות מאמירות חד-משמעיות. זו גם הסיבה למסרים המעורפלים מכיוון ירושלים, שמקורם גם באי-יכולת לקרוא את המפה בבירור.
סיבה אפשרית נוספת לניתוח הדו־כיווני נעוצה בכך שאין בעצם רוסיה אחת. כלומר, אנחנו לא ניצבים מול ישות הומוגנית. מדיניות החוץ של רוסיה היא למעשה תוצר מאבק בלתי פוסק בין שני כוחות פנימיים מנוגדים: הקרמלין והצבא. ראו, למשל, את היחס הרוסי הנוקשה כלפי ישראל בעקבות תקרית הפלת המטוס הרוסי מעל שמי רוסיה לפני שנה.
התגובה המיידית היתה אז השתלחות פרועה בישראל, עד כדי הפגנת עוינות פומבית מצד ראשי הצבא. "בוקר אחד זה פסק, בלי הסבר", מזכיר מגן. "אבל לא הייתי מוציא מכלל אפשרות שמאז מועברת ישראל סדרת חינוך שקטה, שבמסגרתה גם הוענשה הצעירה הישראלית נעמה יששכר באופן מופרז (נשלחה לשבע וחצי שנות מאסר בגין אחזקת סם; א"ב)".
"זה לא רק ריגול והתערבות בבחירות. הם גונבים פה כמו משוגעים": האם ישראל תוכל לבלום את רוסיה?
אבי בר אל, הארץ, 18.10.2019
רוסנפט (Russneft), חברת הנפט של מיכאיל גוטסרייב, ניגשה ב-2006 למכרז הבינלאומי להפרטת בית הזיקוק באשדוד. הגשת הצעה רוסית במכרז עוררה תזזית. עוד לפני הרמת המסך, שב"כ נכנס לתמונה. הבדיקה טיפסה במעלה שרשור חברות האחזקה ורשימות הבעלים לכאורה, והגיעה להיכן שהגיעה. שב"כ הטיל וטו. הרוסים רתחו ואיימו בבג"ץ. לבסוף התקפלו. בחלוף שנה טען גוטסרייב כי נסחט על ידי הקרמלין כדי למכור את השליטה ברוסנפט לאוליגרך הבית של ולדימיר פוטין, אולג דריפסקה. ההודעה שפירסם על כך באתר האינטרנט של רוסנפט נעלמה כעבור כמה שעות. גוטסרייב נמלט ללונדון ורוסנפט שלו "הולאמה".
ההתנגשות השנייה עם האינטרסים הרוסיים אירעה ארבע שנים אחר כך. לחופי ישראל התגלו אז מאגרי הגז תמר ולווייתן. הרוסים חששו מעליית מתחרה ליצוא הגז המונופוליסטי שלהם לאירופה. בכירי הענקית גזפרום נשלחו לכאן לגשש. כלפי חוץ, הם ניהלו משא ומתן לרכישת גז מונזל (LNG) מתמר. מאחורי הקלעים, ניסו להשיג רישיונות קידוח במים הכלכליים הישראליים. גם כאן היה מי שנעמד על רגליו האחוריות. "החשש היה מיבוא של שחיתות. חד וחלק. לא משהו מעבר", מודה גורם ממשלתי בכיר לשעבר. "לא רצינו אותם פה - וזה נחסם".
ברקע ההתפתחות הגיאו-אסטרטגית האחרונה במזרח התיכון - נטישת ארה"ב את הכורדים - ויתרה מכך, ההסברים הפומביים לנטישה, מתבקש לדון בשאלה מה יקרה במבחן הבא שבו ישראל תעמוד בדרכם של האינטרסים הכלכליים הרוסיים. הפעם, כשרוסיה היא הכתובת היחידה של ישראל לאיום האירני, וזו שאולי תשלוט בשניים מגבולותיה.
במלים אחרות, דיון באשר לסיכוייו של תרחיש היפותטי, שאולי כבר לא כל כך היפותטי, שבמסגרתו נסוג הממשל האמריקאי ממעורבותו במזרח התיכון ומפנה את הזירה לטובת דומיננטיות רוסית. ואז דיון בשאלה כיצד תשליך מציאות חדשה זאת, אם בכלל, על המשק הישראלי.
שם המשחק: כסף
שני אירועים שתועדו ביום שני השבוע חיזקו את הצורך בדיון כזה. במסיבת עיתונאים נשאל נשיא ארה"ב דונלד טראמפ כיצד מתיישבת הכרזתו על חוסר העניין הצבאי של ארה"ב במזרח התיכון עם החלטתו לשלוח עוד 2,800 חיילים לסעודיה. טראמפ השיב: "לבקשתי, סעודיה הסכימה לשלם לנו עבור כל מה שאנחנו עושים למענה, ואנחנו מעריכים זאת". ההתפתחות המשמעותית השנייה התרחשה באותו יום בריאד, שם נחת נשיא רוסיה פוטין לביקור אצל יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן.
מנהיג העולם החופשי הפך ביום שני את צבאו לשכיר חרב - והמוסיקה הזאת לא תשתנה בטווח הנראה לעין. מעמדו הפופולרי של טראמפ איתן לפי שעה. יריביו הפוליטיים מקרב הדמוקרטים סולדים מהמזרח התיכון יותר ממנו, וחלקם אף מתעב את ישראל. המשמעות ברורה: הפסקת הסיוע האמריקאי היא עניין של זמן; ועבור כל סיוע ביטחוני ייגבה מעתה תשלום (מדיני או כלכלי). אם תרצו, מכסי המגן ההיסטוריים של ישראל על יבוא חקלאי מארה"ב - קרובים להיעלם בין דפי ההיסטוריה.
המלך החדש, פוטין, אמנם מונע יותר משיקולים אידיאולוגיים ואסטרטגיים, אך פונקציית המטרה שלו במזרח התיכון נותרה והיתה כלכלית. פוטין רוצה למכור נשק וכורים גרעיניים, וחייב להיות מעורב באסדרת שוק הנפט והגז העולמי. בשורה התחתונה, וגם אם מפתה לחמוק מכך, זו הסיבה לנוכחותו כאן.
שתי השאלות שמונחות לפיכך על השולחן הן מה פוטין רוצה מישראל - ואם יוכל להשיג את מה שהוא רוצה. והתשובות לשתי שאלות אלה רחוקות מלהיות טריוויאליות או חד-משמעיות.
"גונבים פה כמו משוגעים"
האיום שנשקף לישראל כתוצאה מאחזקה זרה בפעילות משקית-אסטרטגית אינו נובע מעצם האחזקה בנכס המקומי. הסינים לא יכולים להבריח מכאן את הפרות של תנובה, והרוסים לא ימלאו את הכיסים בגז טבעי. הסיכון טמון במינוף האחזקה, והשהות הפיסית שנגזרת ממנה, למילוי שתי תכליות עיקריות: ריגול (עסקי או מדיני-ביטחוני) וערעור הסדר השלטוני.
התכלית השנייה עלתה לכותרות בעקבות המעורבות הרוסית בבחירות בארה"ב וכן בעקבות האזהרה המרומזת שפיזר ראש השב"כ, נדב ארגמן, ערב הבחירות הקודמות לכנסת. אז טרח לציין בפומבי איתור ניסיונות מצד "מדינה זרה" לבחוש בהליך הדמוקרטי בישראל. החץ השקוף שוגר לכיוונה של רוסיה.
הרוסים מפעילים קבוצות סייבר אזרחיות וסמי-עברייניות לצורך מילוי משימות פוליטיות לאומיות, מבלי להשאיר עקבות ממשלתיים. כך, לפי הערכות, מואשם אלכסיי בורקוב הכלוא בישראל, בגניבת פרטי כרטיסי אשראי של 50 מיליוני אמריקאים - ולא בהטיית בחירות בשליחות הקרמלין.
"הרוסים עוסקים בחתרנות פוליטית בכל רחבי העולם. הם רואים בכך מעורבות לגיטימית וישראל אינה יוצאת דופן", אומר בכיר לשעבר בשירות המדינה. "כמו הסינים, גם הרוסים רוצים להראות שהשיטה הדמוקרטית לא עובדת בשום מקום - כדי שיפסיקו לבלבל להם את המוח בבית. הם מעדיפים לעמוד מול מנהיגים, מול מערכות פוליטיות היררכיות ברורות - ללא מוסדות מאזנים ומרסנים. לכן הם מאתגרים את המבנה הדמוקרטי בכל מקום, מתערבים בכל מערכת בחירות, ויוצרים מנופי לחץ כלכליים באמצעות השקעות אוליגרכים שפועלים בשליחות הקרמלין".
התכלית השנייה של הרוסים היא השגת ידע ומידע. אין מדובר רק בחשש המוכר מהקמת תשתיות ביון או מוקדי האזנה, אלא בעיקר מגניבת ידע טכנולוגי. "הרוסים מכירים בעליונות הטכנולוגית של ישראל, ומחזיקים מאתנו מעצמת מחקר ופיתוח. הם גונבים פה כמו משוגעים, ולא רק הם. טבעי שלא תרצה לראות דמויות מסוימות, רוסיות או סיניות, מתרוצצות לך פה בין הרגליים".
"מדינה דוברת רוסית"
חרף כוונות אלה, יש להיזהר מהיגררות לשיח קסנופובי היסטרי. כלומר חשוב להיות זהירים, אבל לזכור שבמזרח התיכון שאיפות ויכולות - לחוד. "הרוסים נתונים תחת משטר סנקציות קשה מאז הפלישה לאוקראינה", מזכיר צבי מגן, לשעבר שגריר ישראל ברוסיה ואוקראינה, ראש נתיב, וכיום חוקר בכיר ב-INSS (המכון למחקרי ביטחון לאומי). "הם רצו לשקם את מעמדם ולזכות בהכרה כמעצמה, אבל הם רחוקים משם. היתה להם שאיפה למסחר את ההישגים בסוריה - אבל עד כה הם לא השיגו שם דבר משמעותי. אף אחד לא קונה כלום, וגם אם ימכרו עוד מערכת נשק או כור - לא חיים מזה כאן.
"ארבע שנים הם כבר בסוריה ולא הביאו תוצאות. מה יסבירו בבית? בסופו של דבר, הם תקועים בבוץ הסורי, בין ארבע מעצמות שכל אחת גורמת להם לכאב ראש: אירנים שלא רוצים אותם, סעודים שלא נאמנים להם, טורקיה שהתחילה להשתולל - וישראל".
"36% מהכנסות רוסיה מגיעות מייצוא משאבי טבע. הם לא מעורבים היום בכלכלה הישראלית, לא בתשתיות ולא במו"פ, ודאי שהם שוליים יחסית לשחקני חוץ אחרים כגון הסינים או האמריקאים", מזכיר ד"ר אבינעם עידן ממרכז חייקין לגאו-אסטרטגיה באוניברסיטת חיפה.
לדברים מצטרף עוזי ארד, לשעבר ראש המועצה לביטחון לאומי (מל"ל) ויועץ ראש הממשלה לביטחון לאומי. "מבחינה היסטורית, רוסיה לא ניצבת היום במעמד טוב במיוחד", הוא מסייג. "הנשיא שלה אמנם אקטיביסט, פורט על נימים לאומניים ופועל בכוח - אבל זה עדיין לא הפך את רוסיה לכוח עולה".
הרוסים, ניתן להתרשם, משחקים משחק כפול. הם רוצים להיות שוטר, אבל בורחים מאחריות. דורשים כבוד, ולעתים נראה כי הם מסתפקים בכך. התנהלות זאת גוררת בלבול באשר לניתוח ההתנהלות הרוסית באזור, ולהסתייגות מאמירות חד-משמעיות. זו גם הסיבה למסרים המעורפלים מכיוון ירושלים, שמקורם גם באי-יכולת לקרוא את המפה בבירור.
סיבה אפשרית נוספת לניתוח הדו־כיווני נעוצה בכך שאין בעצם רוסיה אחת. כלומר, אנחנו לא ניצבים מול ישות הומוגנית. מדיניות החוץ של רוסיה היא למעשה תוצר מאבק בלתי פוסק בין שני כוחות פנימיים מנוגדים: הקרמלין והצבא. ראו, למשל, את היחס הרוסי הנוקשה כלפי ישראל בעקבות תקרית הפלת המטוס הרוסי מעל שמי רוסיה לפני שנה.
התגובה המיידית היתה אז השתלחות פרועה בישראל, עד כדי הפגנת עוינות פומבית מצד ראשי הצבא. "בוקר אחד זה פסק, בלי הסבר", מזכיר מגן. "אבל לא הייתי מוציא מכלל אפשרות שמאז מועברת ישראל סדרת חינוך שקטה, שבמסגרתה גם הוענשה הצעירה הישראלית נעמה יששכר באופן מופרז (נשלחה לשבע וחצי שנות מאסר בגין אחזקת סם; א"ב)".
