נפגע של מלחמת המינים...
קודם כל, שלום, נעים מאוד. חדש כאן, פעם ראשונה שכותב אבל קורא מידי פעם... איתכן\ עימכם הסליחה על אורך הטקסט ותודה לכל מי שיצליח לסיים. רציתי לשאול ולהתייעץ בנוגע למושג - אף פעם! אחרי שכבר חשבתי שהשארתי את זה מאחורי, התאהבתי. אני לא זיין גדול ולא אוהב משחקים, כשמישהיא מוצאת חן אני מכיר רק דרך אחת "להתחיל"... אני מחמיא בכנות, אני מנסה ללמוד עליה כמה שיותר בכדי להכיר אותה וללמוד איך לשמח אותה (ולא, אני לא חוקר את החברות או נובר בפח הזבל שלה, אני מדבר איתה), לעיתים קרובות אני אלמד על דברים קטנים שמתחשק לה (מתנות קטנות), איזה פרח יגרום לה לחייך, איזה שירים היא אוהבת וכיוצא בזה. בשלב מוקדם, בד"כ, אני מבין אם היא בשבילי ואני בשבילה ונשאר או ממשיך בדרכי, לפעמים מאוכזב לפעמים מחייך, אבל תמיד בלי יותר מידי יסורי מצפון ובעיות... עד עכשיו. טיפה רקע, עבדנו ביחד, עכשיו לא, וכבר מזמן לא הכרתי מישהיא שריגש אותי רק לראות אותה מחייכת וצוחקת (אני משתדל לשמח אותה כמה שיותר, כמובן), אני אשקר אם אני לא אודה שלא רק זה מרגש אותי אצלה. בכל אופן, אחרי מספר שבועות של נחמדות וכמה יציאות סיפרתי לה איך אני מרגיש (אני שונא משחקים ולא אוהב להעמיד פנים), התשובה שקיבלתי היא "אני מחבבת אותך מאוד, אתה יופי של חבר... אני אף פעם (!) לא ישכב איתך"... עכשיו, התשובה המתבקשת (וההגיונית) היא - להמשיך הלאה... אבל הלב שלי בוגד בי ואני מתקשה להשאיר אותה מאחורי, אנחנו ביחד, ידידים אני מניח, אני כבר מאוד טוב בלשמח אותה (מכור לחיוך שלה), וזה לא קל. השאלה שלי (סוף כל סוף) היא, האם אנשים לא משתנים? האם אף פעם של מערכות יחסים הוא באמת אף פעם (!)? יש לי סבלנות והיא שווה את הציפיה... אם למישהוא \ מישהיא מאלה הגיעו עד הסוף של המסר הממש ארוך הזה ישנה איזו שהיא מילה של עצה? אני אשמח לשמוע. תודה
קודם כל, שלום, נעים מאוד. חדש כאן, פעם ראשונה שכותב אבל קורא מידי פעם... איתכן\ עימכם הסליחה על אורך הטקסט ותודה לכל מי שיצליח לסיים. רציתי לשאול ולהתייעץ בנוגע למושג - אף פעם! אחרי שכבר חשבתי שהשארתי את זה מאחורי, התאהבתי. אני לא זיין גדול ולא אוהב משחקים, כשמישהיא מוצאת חן אני מכיר רק דרך אחת "להתחיל"... אני מחמיא בכנות, אני מנסה ללמוד עליה כמה שיותר בכדי להכיר אותה וללמוד איך לשמח אותה (ולא, אני לא חוקר את החברות או נובר בפח הזבל שלה, אני מדבר איתה), לעיתים קרובות אני אלמד על דברים קטנים שמתחשק לה (מתנות קטנות), איזה פרח יגרום לה לחייך, איזה שירים היא אוהבת וכיוצא בזה. בשלב מוקדם, בד"כ, אני מבין אם היא בשבילי ואני בשבילה ונשאר או ממשיך בדרכי, לפעמים מאוכזב לפעמים מחייך, אבל תמיד בלי יותר מידי יסורי מצפון ובעיות... עד עכשיו. טיפה רקע, עבדנו ביחד, עכשיו לא, וכבר מזמן לא הכרתי מישהיא שריגש אותי רק לראות אותה מחייכת וצוחקת (אני משתדל לשמח אותה כמה שיותר, כמובן), אני אשקר אם אני לא אודה שלא רק זה מרגש אותי אצלה. בכל אופן, אחרי מספר שבועות של נחמדות וכמה יציאות סיפרתי לה איך אני מרגיש (אני שונא משחקים ולא אוהב להעמיד פנים), התשובה שקיבלתי היא "אני מחבבת אותך מאוד, אתה יופי של חבר... אני אף פעם (!) לא ישכב איתך"... עכשיו, התשובה המתבקשת (וההגיונית) היא - להמשיך הלאה... אבל הלב שלי בוגד בי ואני מתקשה להשאיר אותה מאחורי, אנחנו ביחד, ידידים אני מניח, אני כבר מאוד טוב בלשמח אותה (מכור לחיוך שלה), וזה לא קל. השאלה שלי (סוף כל סוף) היא, האם אנשים לא משתנים? האם אף פעם של מערכות יחסים הוא באמת אף פעם (!)? יש לי סבלנות והיא שווה את הציפיה... אם למישהוא \ מישהיא מאלה הגיעו עד הסוף של המסר הממש ארוך הזה ישנה איזו שהיא מילה של עצה? אני אשמח לשמוע. תודה
