נפילה
כבר עברו כמעט ארבעה חודשים מאז המקרה העצוב שלנו. ונדמה שהכל בסדר. אני אומנם בבית הרבה, מכיוון שפוטרתי די בתחילת ההריוןאבל היה לי חשוב מיד עם צאתי מבית החולים למצוא עיסוקים. כך שאני עובדת יום אחד בפרויקט במשרד החינוך ועוד יומיים בשבוע מתנדבת בבית ספר קרוב לבית. אבל הכאב גדול ולא נותן מנוח. איזה תחושה נוראית של תסכול, של כישלון אל מול כל ההצלחות של החברות מסביבי. רגשות האשמה מצד אחד, והכעס והקנאה מהצד השני. מה אומר לכם, לפני כמה ימים התברר לי שחברה טובה נוספת נמצאת בהריון עכשיו. כאילו יש אנשים שעבורם להיות בהריון וללדת זה לא בעיה בכלל. כמו במטה של קסם הם נכנסים להריון מתי שהם רק מחליטים וכמה שאני לא אוהבת אותה ומנסה לפרגן אני מוצאת את עצמי בוכה מול המחשב שתי דקות אחרי שסגרתי איתה את השיחה ואמרתי לה כמה שאני שמחה בשבילה. התחושה הקטנונית הזאת שזה לא פר, ועכשיו תורי אז מה לא יכולת להתאפק קצת, מציפה אותי ולא נותנת לי מנוח. ומצד שני מי אני בכלל שארחם על עצמי לאור כל הסיפורים הגרועים בהרבה של בנות שבקושי מצליחות להרות אחרי טיפולים קשים של הפריות. חברות שלא עברו אובדן הריון מאוד מנסות לעודד ולא ממש מצליחות. נדמה שעם כל הכוונה הטובה והאהבה הגדולה שלהן אלי, הן לא מצליחות להבין עד הסוף שיש נפילות מתח הרבה פעמים אפילו שביום יום הכל נראה בסדר גמור, כאילו שמתי את הכל מאחורי. בנוסף בעלי יצא היום למילואים לחודש ימים כך שאני לגמרי לבד בבית הזה שלנו. ההורים שלי גרים באנגליה והחברים עסוקים במשך השבוע. כבר הייתה איזו תחושה טובה של תקווה, כי אנחנו מנסים להרות שוב והמחזור איחר לי בשבוע אבל ביום שישי הגיע. כל כך קשה עם כל הלחץ הזה שבגללו בוודאי איחר המחזור וגם התקצר ליומיים. בקצב הזה אין פלא שאנחנו לא מצליחים להרות שוב. אני מנסה להכין את עצמי לכך שזה יקח הרבה זמן עד שזה יצליח שוב, כי אני מכירה שני מכרים של הפלות ולקח להן כמעט שנה עד שהצליחו שוב להיכנס להריון. וכל זה כנראה בגלל לחץ שמשפיע לא טוב על כל המערכות. אז זהו. אין כאן שום חדש. אני יודעת שהרבה כתבו דברים דומים לאילו בפורום לפני ואני מתנצלת על החזרות . אבל בכל זאת כתבתי כי יש לי צורך גדול לא להיות עם כל המחשבות והבכי הזה לבד.
כבר עברו כמעט ארבעה חודשים מאז המקרה העצוב שלנו. ונדמה שהכל בסדר. אני אומנם בבית הרבה, מכיוון שפוטרתי די בתחילת ההריוןאבל היה לי חשוב מיד עם צאתי מבית החולים למצוא עיסוקים. כך שאני עובדת יום אחד בפרויקט במשרד החינוך ועוד יומיים בשבוע מתנדבת בבית ספר קרוב לבית. אבל הכאב גדול ולא נותן מנוח. איזה תחושה נוראית של תסכול, של כישלון אל מול כל ההצלחות של החברות מסביבי. רגשות האשמה מצד אחד, והכעס והקנאה מהצד השני. מה אומר לכם, לפני כמה ימים התברר לי שחברה טובה נוספת נמצאת בהריון עכשיו. כאילו יש אנשים שעבורם להיות בהריון וללדת זה לא בעיה בכלל. כמו במטה של קסם הם נכנסים להריון מתי שהם רק מחליטים וכמה שאני לא אוהבת אותה ומנסה לפרגן אני מוצאת את עצמי בוכה מול המחשב שתי דקות אחרי שסגרתי איתה את השיחה ואמרתי לה כמה שאני שמחה בשבילה. התחושה הקטנונית הזאת שזה לא פר, ועכשיו תורי אז מה לא יכולת להתאפק קצת, מציפה אותי ולא נותנת לי מנוח. ומצד שני מי אני בכלל שארחם על עצמי לאור כל הסיפורים הגרועים בהרבה של בנות שבקושי מצליחות להרות אחרי טיפולים קשים של הפריות. חברות שלא עברו אובדן הריון מאוד מנסות לעודד ולא ממש מצליחות. נדמה שעם כל הכוונה הטובה והאהבה הגדולה שלהן אלי, הן לא מצליחות להבין עד הסוף שיש נפילות מתח הרבה פעמים אפילו שביום יום הכל נראה בסדר גמור, כאילו שמתי את הכל מאחורי. בנוסף בעלי יצא היום למילואים לחודש ימים כך שאני לגמרי לבד בבית הזה שלנו. ההורים שלי גרים באנגליה והחברים עסוקים במשך השבוע. כבר הייתה איזו תחושה טובה של תקווה, כי אנחנו מנסים להרות שוב והמחזור איחר לי בשבוע אבל ביום שישי הגיע. כל כך קשה עם כל הלחץ הזה שבגללו בוודאי איחר המחזור וגם התקצר ליומיים. בקצב הזה אין פלא שאנחנו לא מצליחים להרות שוב. אני מנסה להכין את עצמי לכך שזה יקח הרבה זמן עד שזה יצליח שוב, כי אני מכירה שני מכרים של הפלות ולקח להן כמעט שנה עד שהצליחו שוב להיכנס להריון. וכל זה כנראה בגלל לחץ שמשפיע לא טוב על כל המערכות. אז זהו. אין כאן שום חדש. אני יודעת שהרבה כתבו דברים דומים לאילו בפורום לפני ואני מתנצלת על החזרות . אבל בכל זאת כתבתי כי יש לי צורך גדול לא להיות עם כל המחשבות והבכי הזה לבד.
