נפל לי האסימון

נפל לי האסימון

תודה לאלוהים! זה קרה אחרי כל כך הרבה סבל וייסורים וחיים בתוך פלונטר אינסופי. אחרי שמישהו נוסף (מתוך כל כך הרבה קשרים שהרסתי מתוך בורות וחוסר מודעות לכך שזה בגללי) שבא לנטוש אותי סוף סוף טרח להסביר לי מדוע הוא עושה זאת: בגלל שאני אדם שיטחי, חסר רגש, אינטרסנט רואה באנשים רק מטרה וכלי לסיפוק הצרכים האישיים שלהם. והכי כואב זה שאני כבר לא יכולה לשקר לעצמי יותר בעניין הזה - ואני מודה שהוא צדק (הרגשתי שזו האמת). אפשר לומר שממש הרגשתי שנפל לי האסימון באותו הרגע - אני לא מצליחה לשמור על קשרים עם בני אדם לטווח הארוך, וגם לא לקצר וזאת בשל חוסר הרגישות שלי כלפי הסביבה. זה גם מחבר לי הרבה חלקים בפאזל כישלון יצירת קשרים חברתיים! אף פעם לא היה לי באמת אכפת מה אחרים מרגישים ( רע להם, כואב, עצוב, נעים, מציק, טוב...) חשבתי שאני יודעת מה זה רגש , עד שפקחתי עיניים וגיליתי צד נוסף באישיות שלי שלא הייתי מודעת לקיומו (לא סתם כל תהליך ההכרה והצלילה פנימה - בין התהליכים הכואבים שיכולים להיות). היחס שלי לאנשים הוא כל כך אלניטי וביקורתי ואני עדיין מרגישה שאין לי שמץ של מושג איך זה להרגיש משהו בתוך עצמי... או להזדהות רגשית עם אדם או להעניק לו יחס של אכפתיות וחיבה. גם עכשיו החיים שלי מתנהלים בצורה די שגרתית - לימודים\ עבודה\שינה (ימי חול), ניקיון\אינטרנט\ טלויזיה (סופ"ש) -ו זהו!
והאמת כל יום זה אותו התקליט. העניין הוא שאני לא מרגישה שאני צריכה להשתנות - אני פשוט יודעת את זה! לא יודעת איך להסביר, אבל יש כאן משהו מסריח בשגרה הזאת. אני לא מסוגלת שלא לקשר את זה לרגש. הרבה פעמים אני בוכה ואני על כך שאני צריכה לעשות משהו עם התחושה הזאת, למלא את הריקנות במשהו שחסר לי. לפחות עכשיו הוקל לי אחרי שהבנתי את פשר ההתרחקות של אנשים ממני - יש בהם משהו חי ופועם שחסר בי, יש להם - לב!
אני בנאדם קר וחסר רגישות (לפעמים אפילו אכזר). וזה לא עוזר להתחיל לחבב אחרים או לעניק להם מעצמי - כי זה לא בא לי בנוח, בטבעי, גם אחרי שאני עושה זאת - אני מרגישה לא אני עצמי. נכון, אז למדתי כל החיים להיות לבד. אין לי אף אחד לדבר אליו (אני מתכוונת דברים שלא מספרים לכל אחד או אפילו לחברה' מהעבודה או ללימודים). הפורום זה המקום היחדי (
) בו אני שופכת את הדברים בצורה כזאת, זה אכן נותן פורקן מסויים (אמנם בצורה הכי שטחית ווירטואלית שיש - אבל לפחות משהו...), וזה לא משנה כמה אני אנסה לשכע את עצמי שבאמת קיים עבורי כאן המקום הכי בטוח ולא ביקורתי (וזאת הסיבה למה אנשים רבים כל כך נוהרים אל הפורומים בעת מצוקה), אבל איפשהו בתוך תוכי.... זה מהווה גם סוג של בריחה ואי התמודדות עם עצמי ועם המציאות. אז עכשיו אחרי שברור לי ( בצורה הכי מעורפלת שיש) למה אין לי חברים (אפילו חבר\ה אמיתית אחת) ולמה אני מוצאת את עצמי תמיד בצד, חוץ מדמעות, אני לא מצליחה להגיע לנקודה המרכזית כלשהי... כנראה יש משהו ממכר בכל הסבל והכאב הזה שאדם מביא על עצמו, אחת הסיבות שאני יכולה לעלות על דעתי היא שישנם אנשים אשר יכולים ללמוד את שיעורי החיים רק בדרך הכי קשה שיכולה להיות (כי מי שלא יודע ללמוד מטוב - ילמד מרע).. .. האם זה נשמע הגיוני שבאדם יכאיב לעצמו נפשית בצורה הכי מתעללת שיש ?! כלומר בגלל שהוא לא יודע להרגיש שום דבר אחר (והרי הוא חייב להרגיש מ-ש-ה-ו ) אז ברירת המחדל המתבקשת היא - סבל וייסורים! בינתיים לא מצאתי שום הסבר אפשרי הגיוני אחר שיוכל לתת סיבה למה אני מביאה את עצמי את כל הדברים השליליים כמו התעללויות, השפלות, התרחקות של אנשים ותחושות נחיתות הללו (מעגל שחוזר על עצמו באופן קבוע) ומה הסבל משרת אצלי.- את הרגש!!! הגיוני, לא?
 
הרעיונות שהעלת...

בדבר הסיבות למצבך עשויות להיות נכונות. יתכן שאת משחזרת דבר מה שוב ושוב במכלול קשרים ויחסים בעיתיים אותם את מקיימת, יתכן ויש לך צורך לשחזר זאת שוב ושוב על מנת לחוות רגשות שליליים כפי שתארת. מה שבטוח הוא שאת סובלת ואני לא מכירה אנשים רבים שמטרתם בחיים הינה לחוש סבל, גם אם הם גורמים לעצמם לחוש כך באמצעות מעשיהם. אני מאמינה שגם את לא באמת מעונינת לסבול, גם אם את מתנהלת בצורה שגורמת לך לסבול. עצתי לך הינה לפנות ליעוץ פסיכולוגי שיעזור לך להבין מדוע את מתנהלת כך ומדוע את חשה ריקה וחלולה רגשית באופן אותו תארת. אני מניחה שעם ההבנות יגיע גם השינוי המיוחל, טל
 
למעלה