כמה הארות או הערות ממני
קודם כל, משתתף בצערך. עולמך מתפרק, וזה באמת משבר אישי קודם כל.
שנית, אני לא חושב שמימד הלסבי בסיפור משנה את המצב מהותית. זה קצת שונה, כמובן. כל שוני הוא שוני. אבל העקרונות האנושיים הם זהים. אז אל תגבילי את עצמך לעזרה מכיוון זה בלבד.
שלישית, לא בטוח שבאמת זה נושא שכולם כל כך מתביישים בו. את מן הסתם מתביישת, אבל אני בהחלט רוצה לעודד אותך לא להתבייש. ברור שכל בושה היא סובייקטיבית, ולכן קשה להתווכח איתה, אבל אני אומר לך: לאבד את הבושה זה שלב מאוד טוב וחשוב בשיקום שלך. הבושה מפריעה לך לקבל עזרה, מפריעה לך להבין יותר טוב מה היה, ומפריעה לך לבטא את עצמך בצורה מלאה וחופשית, כמו שמגיע לך.
(פה אני אפסיק לספור סעיפים...)
בוודאי שטיפול פרטני הוא מאוד חשוב בשלב הזה. אני אפילו מרשה לעצמי לנחש שאת כבר בטיפול... אבל בכל זאת מציין את זה כפריט כמעט חובה במשבר כזה. מעבר לעבודה שעושים בתהליך כזה, יש בטיפול גם תמיכה מאוד גדולה, מאדם מקצועי שאין לו שום אינטרס חוץ מלעזור לך ולהיות בשבילך, באמינות ,ביושר, ובהתמדה. [ואל תגידו לי שמטפלים עושים את זה בשביל הכסף, כי זה ממש לא נכון. הכסף נחוץ, כי כל אדם צריך להתפרנס, אבל זו לא הסיבה העמוקה של המטפל/ת]
הנושא הבא: לימוד מעמיק של כל מה שהיה בקשר הזה, ולמה הוא מתפרק בצורה כל כך סוערת אחרי זמן קצר יחסית (עשור זה קצר לפרק א' עם ילדים) - לימוד כזה לא רק יעניק לך תובנות חשובות מאוד להמשך, אלא שהוא גם יראה לך כמה דברים טובים מאוד שכן יש בפרידה הזאת. זה יראה לך כמה הפרידה הזו יכולה לאפשר לך לגדול, לבטא צדדים שלא ביטאת מספיק, ואם את רוצה, לזכות באהבה חדשה, משופרת ויציבה יותר.
אני (גם כאיש פרטי וגם כאיש מקצוע) מאוד מאמין שכל פרידה, בלי קשר לזהות הצד המפרק, היא הזדמנות לגדילה, ובדיעבד מתגלה כמתנה גדולה. כמובן, עד שמגיעים ל"דיעבד", יש עבודה לעשות...
אני מאחל לך כל טוב.
____________________________________
מריוס זכריה, מטפל, מנחה ויועץ אישי, זוגי ומשפחתי
