נפש החיים
שלום יקרים,
שמעתי את פרופ. ירמיהו יובל כשהתארח אצל דוב אלבום בפרשת השבוע,
והוא אדם שהגיע לגיל זקנה, שמתמודד עם מחלות קשות: סרטן ופרקינסון.
סיפר שמנעוריו עלו בו השאלות הקשות על החיים ועל העולם.
חיפש להם תשובות. בתחום הפילוסופיה ובתולדותיה.
חקר את חשיבתו של קאנט ושל שפינוזה, תרגם את ספריהם הגדולים.
ועכשיו, בגילו, במצב בריאותו, בקרבתו אל המוות, הוא מדבר את מחשבותיו ואומר באומץ לב ומתוך ענווה שהוא, בסופו של יום, בסופם של החיים,
נשאר עם השאלות הקשות.
ואני שואל את עצמי –
מה מחזיק אותו?
איך חיים ומתמודדים באומץ לב שכזה, בענווה שכזאת?
ומה עושה אותו (הלא מאמין) כל כך דומה
למאמינים הגדולים
שהולכים עם חייהם באומץ ובענווה ?
ופתאום נראה לי בהיר:
הנפש!
נפש החיים
הנפש המחזרת אחרי המוצאות שלה
ומוצאת מוצא אחרי מוצא
מוביל אליה.
מוצא החשבון,
החשבונות האישיים שהאדם עושה עם עצמו
והחשבונות שהוא משליך על זולתו
ביחסים עם קרוביו ורחוקיו
ההתקרבות הנפשית וההתרחקות הנפשית,
הנתינה והלקיחה, האהבה והשינאה,
הפחדים והחרדות...
מלאות והתרוקנות הנפש
במכלול החשבון והיחס,
סבל ועונג הניגרמים במסכות היחסים בין הנפש והעולם.
ולא רק מוצא החשבון והיחס,
הרבה מוצאות יש -
כמו כל מה שלמדנו על עצמנו ועל זולתנו
ובעיקר, מה שהננו.
ולא רק בשל רצוננו להיות מה שהננו
או בשל רצוננו להיות אחרים ממה שהננו
ואף לא בשל הצורך הראשוני שלנו להיות,
פשוט להיות.
ובנוסף גם לא בגלל המשיכה הטבעית שלנו להדדיות
ולמיניות, המקובלת והלא מקובלת.
ולא בגלל האמונות והדעות השונות
ההערצה, ההשתחוויה וההימנעות (מהעבודה הזרה לגווניה).
המוסכמות,
ושבירת המוסכמות..
והאובדנים הרבים;
אובדן האפשרויות ואובדן המימושים
האובדנים שבדמיון והאובדנים במציאות...
האובדנים הקטנים של החיים
והאובדנים הגדולים והנוראים שאין עוד מלבדם.
הכל עם הכל בא בחשבון
האהבה והחרדה, העונג והסבל, הכבוד והעדר הכבוד (אותם שכחנו למנות למרות השפעתם המכרעת בחיי הנפש), הרצון והצורך, האמונות והמוסכמות,
אי-ההיות וההיות -
הכל נמצא במוצא הנפש
הנפש החיה
החשופה
בחלל האנושי
היחידה
בחלל הקוסמי
המרגישה
והרגישה לכל רתת
ומבע.
לא מחפש אחריה
בתת ההכרה
ולא בעל ההכרה
לא במחשכים
ואף לא בחלומות...
מוצא אותה בהקיץ חפה מכיסוים
גלויה כמו שהיא
פרושה לפני כולם גם בלא מחקר התודעה,
גדולה מכל ההמשלות...
שהיא רוטטת
כל המטפיזיקה רוטטת עימה
ושהיא מפוחדת כל הצהרות השלום לא ירגיעוה
ושהיא נעלבת העולם כולו לא שווה בעלבונה
שכן לאדם היא העולם כולו
היא זו שממצת לו (ומתווכת עבורו)
את המציאות.
אל תגעו בנפש ואל תרעו לה
שהיא נפשו של עולם
ולא בגלל הצלם האלוהי
שמושתל בתוכה
אלא בגלל הגוף הרוחני
שמתפתח עמה.
לא נראית
והיא כה נגישה
לא נימושה והיא כה ממשית...
נותנת את הטון לכל האישי והאישיותי.
אם היא סמל - המציאות מסומלת דרכה
אם היא מראה – המציאות משתקפת דרכה,
גם אטומה גם שקופה, גם סגורה גם פתוחה...
שהיא חיה לא בשלום עם עצמה הקונפליטים צורחים מתוכה-
ושהיא חיה בשלום עם עצמה
היא מסוגלת להיות
אֵם כל הסתירות
שבכוחה לאפשר וביכולתה להכיל,
אחדות הניגודים - הוא תחום מושבה...
הנורמליות והאי נורמליות היא בנפשה
הבגרות והילדותיות תלויים בה.
נפש לא מפותחת משטיחה ומצמקת את האדם
והנפש המפותחת מרחיבה ופותחת.
נדמית לפעמים
כציפור
שחופנים אותה בכף
ולפעמים כאגרוף שמונף -
ביכולתה להקשות לב רך
ולרכך לב קשה,
לפרוח פעם כפרח
ופעם כאגרוף שנפתח.
הדם הוא הנפש
והנפש היא הצינור להרגשת ההיות
בעולם.
(אם לא הייתה הנפש משקפת לנו את הנשמה -
היינו מחפשים לשווא
נשמה בממשות עלומה,
בלי פנים ובלי שם -
לא מוצאים ואומרים:
מעולם לא הייתה...)
יש לה (לנפש) מוצא לשמים
לאור הרקיעים הממלא -
ואיך נתעלה
ונודה על החיים-
אם לא היא,
הנפש, נפש החיים ?
שלכם, פרי מגדים
שלום יקרים,
שמעתי את פרופ. ירמיהו יובל כשהתארח אצל דוב אלבום בפרשת השבוע,
והוא אדם שהגיע לגיל זקנה, שמתמודד עם מחלות קשות: סרטן ופרקינסון.
סיפר שמנעוריו עלו בו השאלות הקשות על החיים ועל העולם.
חיפש להם תשובות. בתחום הפילוסופיה ובתולדותיה.
חקר את חשיבתו של קאנט ושל שפינוזה, תרגם את ספריהם הגדולים.
ועכשיו, בגילו, במצב בריאותו, בקרבתו אל המוות, הוא מדבר את מחשבותיו ואומר באומץ לב ומתוך ענווה שהוא, בסופו של יום, בסופם של החיים,
נשאר עם השאלות הקשות.
ואני שואל את עצמי –
מה מחזיק אותו?
איך חיים ומתמודדים באומץ לב שכזה, בענווה שכזאת?
ומה עושה אותו (הלא מאמין) כל כך דומה
למאמינים הגדולים
שהולכים עם חייהם באומץ ובענווה ?
ופתאום נראה לי בהיר:
הנפש!
נפש החיים
הנפש המחזרת אחרי המוצאות שלה
ומוצאת מוצא אחרי מוצא
מוביל אליה.
מוצא החשבון,
החשבונות האישיים שהאדם עושה עם עצמו
והחשבונות שהוא משליך על זולתו
ביחסים עם קרוביו ורחוקיו
ההתקרבות הנפשית וההתרחקות הנפשית,
הנתינה והלקיחה, האהבה והשינאה,
הפחדים והחרדות...
מלאות והתרוקנות הנפש
במכלול החשבון והיחס,
סבל ועונג הניגרמים במסכות היחסים בין הנפש והעולם.
ולא רק מוצא החשבון והיחס,
הרבה מוצאות יש -
כמו כל מה שלמדנו על עצמנו ועל זולתנו
ובעיקר, מה שהננו.
ולא רק בשל רצוננו להיות מה שהננו
או בשל רצוננו להיות אחרים ממה שהננו
ואף לא בשל הצורך הראשוני שלנו להיות,
פשוט להיות.
ובנוסף גם לא בגלל המשיכה הטבעית שלנו להדדיות
ולמיניות, המקובלת והלא מקובלת.
ולא בגלל האמונות והדעות השונות
ההערצה, ההשתחוויה וההימנעות (מהעבודה הזרה לגווניה).
המוסכמות,
ושבירת המוסכמות..
והאובדנים הרבים;
אובדן האפשרויות ואובדן המימושים
האובדנים שבדמיון והאובדנים במציאות...
האובדנים הקטנים של החיים
והאובדנים הגדולים והנוראים שאין עוד מלבדם.
הכל עם הכל בא בחשבון
האהבה והחרדה, העונג והסבל, הכבוד והעדר הכבוד (אותם שכחנו למנות למרות השפעתם המכרעת בחיי הנפש), הרצון והצורך, האמונות והמוסכמות,
אי-ההיות וההיות -
הכל נמצא במוצא הנפש
הנפש החיה
החשופה
בחלל האנושי
היחידה
בחלל הקוסמי
המרגישה
והרגישה לכל רתת
ומבע.
לא מחפש אחריה
בתת ההכרה
ולא בעל ההכרה
לא במחשכים
ואף לא בחלומות...
מוצא אותה בהקיץ חפה מכיסוים
גלויה כמו שהיא
פרושה לפני כולם גם בלא מחקר התודעה,
גדולה מכל ההמשלות...
שהיא רוטטת
כל המטפיזיקה רוטטת עימה
ושהיא מפוחדת כל הצהרות השלום לא ירגיעוה
ושהיא נעלבת העולם כולו לא שווה בעלבונה
שכן לאדם היא העולם כולו
היא זו שממצת לו (ומתווכת עבורו)
את המציאות.
אל תגעו בנפש ואל תרעו לה
שהיא נפשו של עולם
ולא בגלל הצלם האלוהי
שמושתל בתוכה
אלא בגלל הגוף הרוחני
שמתפתח עמה.
לא נראית
והיא כה נגישה
לא נימושה והיא כה ממשית...
נותנת את הטון לכל האישי והאישיותי.
אם היא סמל - המציאות מסומלת דרכה
אם היא מראה – המציאות משתקפת דרכה,
גם אטומה גם שקופה, גם סגורה גם פתוחה...
שהיא חיה לא בשלום עם עצמה הקונפליטים צורחים מתוכה-
ושהיא חיה בשלום עם עצמה
היא מסוגלת להיות
אֵם כל הסתירות
שבכוחה לאפשר וביכולתה להכיל,
אחדות הניגודים - הוא תחום מושבה...
הנורמליות והאי נורמליות היא בנפשה
הבגרות והילדותיות תלויים בה.
נפש לא מפותחת משטיחה ומצמקת את האדם
והנפש המפותחת מרחיבה ופותחת.
נדמית לפעמים
כציפור
שחופנים אותה בכף
ולפעמים כאגרוף שמונף -
ביכולתה להקשות לב רך
ולרכך לב קשה,
לפרוח פעם כפרח
ופעם כאגרוף שנפתח.
הדם הוא הנפש
והנפש היא הצינור להרגשת ההיות
בעולם.
(אם לא הייתה הנפש משקפת לנו את הנשמה -
היינו מחפשים לשווא
נשמה בממשות עלומה,
בלי פנים ובלי שם -
לא מוצאים ואומרים:
מעולם לא הייתה...)
יש לה (לנפש) מוצא לשמים
לאור הרקיעים הממלא -
ואיך נתעלה
ונודה על החיים-
אם לא היא,
הנפש, נפש החיים ?
שלכם, פרי מגדים
