נפש...

[birth and death]

נפש...

"נפש..." לפעמים נעלם הרגש. זה קודם הטעם ואז הצורה. אבל ככה בדרך כלל הכל בסדר, אני לא מודאג יותר מדי, אנחנו מאוהבים. כבר שנים חיכינו לרגע הזה ואין כלום בעולם שיכול להרוס לנו. כל הזמן שחיכיתי לראות את החיוך שלה בבוקר אחרי הבכי שנצרב בזיכרון שלי ביום האחרון שהיינו ביחד. כל השעות שישבתי ובהיתי באוויר ודמיינתי אותה מסתובבת סביבי עם כוס קפה והחתול הג'ינג'י שלה. כל הטלפונים שצילצלו והרעידו את הלב שלי כשקיוויתי שזאת היא מתקשרת, כל צלצול במשך שלוש השנים האחרונות... ועכשיו אנחנו ביחד. מאוהבים. היא מחבקת אותי וזה שווה את כל הדמעות שבכיתי ואת כל הכאב שכפיתי על עצמי כדי שלא לשכוח אותה. ועכשיו היא כאן, לידי, כל הזמן. בסלון, מסתובבת עם החתול שלה וכוס קפה. אומרת לי בוקר טוב ונושקת לי, מחבקת אותי לפני שאני יוצא לעבודה, שוכבת איתי כל לילה מתוק, אהבה. אבל רק לפעמים זה נעלם. קודם הצורה ואז הרגש. אבל זה לא מדאיג אותי, כי אני ממשיך להגיד לעצמי שהיא שם ואז היא חוזרת. מלטפת לי את הראש ולוחשת לי לעצום עיניים "אני כאן" ואז היא נושקת לי. ואני מאוהב ומלא חוזר לחדר שלי, מבקש מהאח הכללי לסגור את הדלת "אני רוצה להתייחד עם האהובה שלי" אני אומר לו אבל צריך למהר כי גם צריך לקום לעבודה והכל את זוכרת מה קרה פעם שעברה שלא קמתי לעבודה נכון? האח לקח אותי ממך ונתן לי את הרעל שמעלים אותך שוב... אני חייב לקום לעבודה מתוקה שלי... יפייפיה שלי... אני אחזור עוד מעט... ואת עדיין תהי פה. אני יודע. אני בטוח, כבר לא מפחיד אותי שאת מתחילה להיעלם...