בכיף
אני קצת חלודה, אז סליחה מראש
. אני אתחיל ממה שמציק לי, ואשמור את הטוב לסוף. בתור התחלה, בדרך כלל, כשאדם בא לכתוב משהו שיחשב טוב בעיני הסביבה, הוא צריך לחדש משהו. בין אם זה במסר, בדרך ההעברה, במבנה או בחריזה. פה השתמשת במוטיב של של ההקבלה לסוסים, אבל יש תחושה של פספוס, כי הם מוזכרים שם בדיוק פעם אחת, ולא ברור לגמרי איך הם משתלבים. אז מה הייתי אמורה לראות חדש בקטע הזה, בעצם? הדבר השני הוא מבנה הקטע. מצד אחד יש בו חריזה כמו בשיר, ומצד שני זה כתוב כקטע רצוף, בלי מבנה מסוים, משקל מסוים, או אפילו חלוקה לבתים. אז צריך לבחור, שיר, או סיפור? קשה עד בלתי אפשרי ליצור הכלאה שתעבוד. הדבר האחרון, שזה באמת משהו שנורא קשה לעבוד עליו באופן מודע, זה המשלב הלשוני. קודם כל, היגמלי דחוף משימוש בראשי תיבות בשירה, זה לא עובד כמעט אף פעם, וכמעט תמיד רצוי להשתפשף בדברים מוכרים ומקובלים יותר לפני שמנסים לשנות את העולם. אחר כך, למדי לעשות את ההפרדה בין פועל עתיד ופועל ציווי. לדוגמה, במקום "תקפצי" זה אמור להיות "קפצי". אבל האמת שמעבר לכל אלה, כן עוברת התחושה שכתבת את זה מהלב, וקטעים מהלב כמעט תמיד מצליחים לגעת באנשים. יצא לך לכתוב בפורום סופרים צעירים?