רק אתמול
יצא לי לדבר עם אבא שלי, כשהייתי בעבודה. רק כדי לתת לך רקע... אני "קצת" יותר "גדולה" ממך, ואבא שלי נמצא בבית אבות. הוא שמע אותי מאד חולה מהצד השני של הקו. כי באמת, הייתי נורא חולה. ובין לבין אותם דיבורים שדיברנו - הוא אמר לי: "אני מבין שאני צריך לקחת מונית, לבוא אלייך לעבודה ולגרור אותך בשערות, הביתה למיטה!" נו, מה תגידי על זה? לא מצחיק? - מצחיק ונחמד. נחמד שאיכפת לו. אז כשה"איומים" האלה לא עובדים, הוא מנסה להזכיר לי, שיש לי ילד שאני אחראית לו. בקטע של - הכל לגיטימי כשאוהבים ודואגים. אז במקום לשמוע את הנג'סיות, ואת החדירה לתוך חייך, תתחילי לשמוע את האהבה. את האהבה והדאגה הגדולה. אני מבטיחה לך, שאם לך היה ילד או ילדה שהיו מסכנים את חייהם, היית שמה להם שתי סטירות, מרוב דאגה ואהבה, ומרוב פחד - פחד לאבד אותם. חשוב שתנסי לדמיין איזו חרדה מטורפת את מעוררת. אז נכון שה"איומים" האלה לא בדיוק יעזרו לך לפתור את הבעיה, או להתגבר עליה. אבל לפחות תוכלי להבין, גם אם לא להסכים, עם דרכי הביטוי הכמו משונות, שיש להורים שלנו. תאמיני לי - את לא היית רוצה להיות במקומם. אנורקסיה אינה מצב נורמאלי, בו ניתן לבחון "גבולות" באופן קר ומדעי. כאן נפרצו הגבולות. אנורקסיה היא מצב קיצוני. בכלל לא מפתיע, שהיא גוררת תגובות קיצוניות. אני חייבת להודות, שבדרך כלל, בכל הכתיבה והקריאה בפורום הזה, אני לוקחת את צידו של הילד. תמיד תמיד מחזיקה בדעתי שההורים הם אלה שצריכים לקחת אחריות, ולהיות הראשונים שיעשו מאמץ לשיפור הסיטואציה. אבל כאן - שברת אותי. כאן שמת אותי באימ-אמא של תפקיד האימא. ובתור אימא, אני מודיעה לך חד וחלק, שבכל מקרה בו אראה את הבן שלי מרע לעצמו או מסכן את עצמו, אני אתערב. אני אחצה גבולות. אני ארמוס לו את הכבוד העצמי. אני ארביץ בו תורה. אין גבול למה שאעשה. פשוט אין! אחרי שאהיה בטוחה שהוא יחיה, והוא יתרומם - אשקיע מאמץ בשיקום המערכת שקרסה. אבל לא דקה לפני שאהיה בטוחה ששלום לו.
