נקריב בזוהרייה

[שירה כמים 1959]

נקריב בזוהרייה עד השיניים
ומשם נדלג ובמצילתיים
את המהות
את התמצית
את הגשר הזה
שבא לשבח

 

[קרנף לבן 1]

לא הבנתי את השיר

 

[שירה כמים 1959]

לא הבנתי את השיר

גם אני תרגיש נוח

 

[שירה כמים 1959]

הפחד
רק תסתכלי עליו
לרגע קט
ולא שום דבר חוצ מ
ואז רוצי לעשות אהבה
לעצמך

 

[שירה כמים 1959]

הפחד
צורתו עגלולית וחסרה וריקה
הפחד מזכיר את
הרעב הגדול

 

[שירה כמים 1959]

לא רוצה לזכור את הרעב הגדול
הגשם שלא ירד
המבט הבוהה ברצפה המרוחקת שעל הגג
השמש שיורדת לאט לאט ככל שהזמן כנראה היה הולך ומתקדם
והיית רק את
והמוני השכנים
והרעב הגדול

 

[שירה כמים 1959]

הולכת בוכה
וכולם רואים את הבכי הזה
כולם כולם כולם
סביב השולחן
לאט לאט תבואי
לאט לאט המשפחה תחבק אותך
מבטיחה בת קול נעלמת

כולם רואים את הבכי הזה
אפאחד לא מביט

 

[צללית_לבנה]

הולכת בוכה
וכולם רואים את הבכי הזה
כולם כולם כולם
סביב השולחן
לאט לאט תבואי
לאט לאט המשפחה תחבק אותך
מבטיחה בת קול נעלמת

כולם רואים את הבכי הזה
אפאחד לא מביט

אפשר להבין את הציפיה שלך שהמשפחה תיהיה שם בשבילך ברגעים קשים ותצליח להבין אותך, מצער שזה לא קורה

 

[שירה כמים 1959]

אפשר להבין את הציפיה שלך שהמשפחה תיהיה שם בשבילך ברגעים קשים ותצליח להבין אותך, מצער שזה לא קורה

תודה רבה צללית לבנה
(יפה שבחרת בצבע הלבן לצלליתך)

 

[שירה כמים 1959]

אני בשיתוק
אני בניתוק
השמיים כל כך יפים
רק לישון
רק לא להיות
העצים מעט נעים
ברוח
וכל כך נעים עכשיו
והציפורים מצייצות אבל
אני בשיתוק
אני בניתוק
והאוזניים הפנימיות לא שומעות

 

[שירה כמים 1959]

אימא עוזבת אותי
בשולחן השבת
כשכל המלאכין המעופפים
חולצין את הכנפיים
ומגלין שרירי קיבורת
וחסינות ממלכתית.
אימא, אני שונאת גברים - למה תמיד הם חזקין עם שרירין
ולמה תמיד הם כל המלאכין אימא
גן אני רוצה להיות מלאך האם יש לי סיכוי
להיות מלאך עם כנפיים ובלי שרירין
ולעולם רק ארחף מעל וסביב שולחן השבת
בכל ערב שבת מחדש
בכל פעם כאשר את עוזבת
והדודה לא באה לעשות לי מקלחת
ואני קטנה אלוהים
כל כך קטנה וכל כך טפשה
שעוד מנסה להצמיח כנפין
ולוותר על השרירין

 

[שירה כמים 1959]

אוי, אימא

 

[שירה כמים 1959]

אוי אוי אוי

 

[שירה כמים 1959]

אוי, מתי כבר אלוהים, מתי כבר?
אווווי

 

[שירה כמים 1959]

אלה שירי האוי
של הפולנייה מרומניה
שעברה לוונצואלה ומשם לרמת גן
בגבעתיים היא יושבת במרפסת ומפצחת גרעינים כלאחר יד
להראות שבקלילות כזאת היא לא מעלה במשקל
פעם תנועותיה היו יפות וגליות
היום היא זזה כמו תער בידיו של סכינאי
אלה שירי האוי של הפולנייה שלא יודעת לנוח
כי ההם תמיד מרחפים באויר
ולא יודעת לקוות כי הוציאו לה את האויר
והיא הוציאה לעצמה
אז היא מכניסה אויר ושוב נאנחת ומוליאה
אוי אוי אוי אבוי לבשורה

 

[שירה כמים 1959]

איפה.
איפה?
מתחת לסחרחורת.
או מתחת לסיחרור.
או מתחת לחיפוש אחרי
המילה הנכונה
למה שכנראה לא שווה את החיפוש
אמרה האישה הממומרמרת
אל מול אלה הטסים לחלל
הכובשים את אלוהים
ומנגבים בו את נעלי החלל המשוכללות שלהם

 

[שירה כמים 1959]

למה לקרוא לגמל סוס
אם אפשר לקרוא לו סוסה למשל
או נמש בהרי ענק על חוטמו של ילד מג'ונג'ן?
ולמה לקרוא לילד מג'ונג'ן כאשר היטב את יודעת
שזאת מילה שלה
ופעם הערצת אותה
ופעם חשבת שהיא הכי הכי הכי טובה בעולם
וגם היא חשבה ככה על עצמה

 

[שירה כמים 1959]

קודם כול לעצמך
לעצמך לעצמך לעצמך מקום

אבל מהו עצמי
ומתי כבר אהיה בטוב עם עצמי
החומק במסדרונות הלב כגנב

 

[שירה כמים 1959]

מצעד השימפנזות עבר בדהרה
פטמה שחורה נסחטה
בפה מתעוות
של גורון עקשן.
עקשן שכזה - מתעקש לחיות
לחיות ויהי מה
ולא למות
עכשיו שהחדשות צורחות רעות
ונהמת המכוניות מבעד לסבך היערות
והענפים הנעים לאט ברוח
בקצב נדנדה אימהי

 

[שירה כמים 1959]

אוכל, לך אחורה, אוכל
עם קימורי גוויך הרכים
המפתים
החמימים
הכובשים

לא, אתמול זה היה שכבשת אותי שוב
ועשינו אהבה
באת אל תוכי במקסם תנועה ורוך
ואני חיבקתי אותך ונישקתי וליקקתי
ולא ידעתי שובע

אוכל בוא
תפיג את שממת האינאהבה
בוא אוכל
אומרת הילדה
תן לי יד במרחבי החשיכה הבודדה
בוא אוכל
אומרת האישה
נשק אותי מנשיקותיך נשיקות האינסוף שלך
מוסס אותי
תשכיח ממני את ההווה
את העבר
תביא לי עוד נשיקה
בוא אל קרבי בוא

אבל לך
כי אתה עושה לי כאב ראש ובחילה
לך ואני אמצא
אלוהים אחרים