a Warming Sign
New member
....נראה כי זה המקום..
אף פעם לא כתבתי פה,אבל הזדהתי עם המון הודעות. כבר לא אכפת לי מי מכיר אותי ומי ידע,אני באה בעסקת חבילה עם כל החרדות האלה,הגיע הזמן לשחרר קצת.. בלי למנות את הצרות והחיים הדפוקים שלי, בקרוב אני מתחילה צבא..מצד אחד רציתי להאמין שברגע שאני אסיים את סיוט הבי"ס הכל יגמר, או שברגע שאני אתחיל את הצבא זה יהיה דף חדש,אבל הדברים שמדחיקים תמיד יהיו שם לא? אז הצד השני הוא החרדות,מצבי הרוח,השגעון,מה לא.. עם כל האופטימיות,אני פשוט מפחדת מהצבא.אני הולכת למקום הכי טוב שיכולתי לבקש אבל מפחדת, כי אני יודעת שאני אתקל במצבים הנורמליים לחלוטין שבהם אני חוטפת את המחשבות הרעות האלה, שבמקרה הרע באות עם התקף. לא אכפת לי שיהיה לי לבד,שיהיה לי קשה,שיהיה לי רע,אבל לדעת שזה עלול לתקוף אותי זה כבר יותר מדי בשבילי. אז אני מדחיקה,כי מול שתי הפסיכולוגיות שעזבתי לא יכולתי להיפתח עד הסוף,היה חסר לי ממש קצת כדי להגדיר ולהתמודד, וכמו תמיד ברחתי,אני כלכך טובה בלברוח[ואני חתיכת פדלאה,מי היה מאמין..
], מבריזנית שכמותי.בורחת מהתמודדות,לא נוכחת בכל סיטואציה שעלולה להפחיד אותי. משכנעת את עצמי שבצבא אני אתפוס בטחון עצמי והכל יסתדר,אבל אני יודעת שזה לא ככה, מה לעשות,לא נמנתי עם הנורמלים..מצבי לחץ הם דבר שאני לא יכולה להתמודד איתו יותר, ובתקופה האחרונה,שהיא הכי משוחררת כביכול,זה פשוט חונק אותי. אז עוד לפני הצבא אני אצטרך למצוא לי פסיכולוגית חדשה שאולי מולה אני אפתח,קונכייה שכמותי
בנתיים... בנתיים אני מנסה לאחוז במחשבות החיוביות האחרונות שנשארו. אולי הכי קל היה לא להתעסק עם הצבא,בקלות יכולתי לצאת מהעסק, אבל הרגשתי שהפעם אני חייבת לנסות להתמודד,לטוב ולרע,לא בורחים יותר.
אף פעם לא כתבתי פה,אבל הזדהתי עם המון הודעות. כבר לא אכפת לי מי מכיר אותי ומי ידע,אני באה בעסקת חבילה עם כל החרדות האלה,הגיע הזמן לשחרר קצת.. בלי למנות את הצרות והחיים הדפוקים שלי, בקרוב אני מתחילה צבא..מצד אחד רציתי להאמין שברגע שאני אסיים את סיוט הבי"ס הכל יגמר, או שברגע שאני אתחיל את הצבא זה יהיה דף חדש,אבל הדברים שמדחיקים תמיד יהיו שם לא? אז הצד השני הוא החרדות,מצבי הרוח,השגעון,מה לא.. עם כל האופטימיות,אני פשוט מפחדת מהצבא.אני הולכת למקום הכי טוב שיכולתי לבקש אבל מפחדת, כי אני יודעת שאני אתקל במצבים הנורמליים לחלוטין שבהם אני חוטפת את המחשבות הרעות האלה, שבמקרה הרע באות עם התקף. לא אכפת לי שיהיה לי לבד,שיהיה לי קשה,שיהיה לי רע,אבל לדעת שזה עלול לתקוף אותי זה כבר יותר מדי בשבילי. אז אני מדחיקה,כי מול שתי הפסיכולוגיות שעזבתי לא יכולתי להיפתח עד הסוף,היה חסר לי ממש קצת כדי להגדיר ולהתמודד, וכמו תמיד ברחתי,אני כלכך טובה בלברוח[ואני חתיכת פדלאה,מי היה מאמין..
