נראה לי שאביא לכם עוד מהרהורי המוזרים :)

ד ר א ל

New member
נראה לי שאביא לכם עוד מהרהורי המוזרים :)

יצא לי לקרוא בספר "עם ג'וליאן" שמשלב דבריהם של שני אנשי אמת.האחד יהודי בן זמננו החי בישראל, השניה חיה במאות ה-14-15 באנגליה ודבריה לקוחים מספרה "Revelations of Divine Love" ומתורגמים על ידי מחבר הספר. בעמוד 21 (או שמא זה מספרו של הפסוק) רשום "לא אראה את היהודים מוזכרים כמי שגרמו למותו". בעמוד או פסוק 22 רשום המאשים מי, חזור והאשם, באויבות לאלהים , אויבו. נזכרתי בשיחה ששוחחתי עם מכר ממכרי, שגם הוא בדיעה שישוע המשיח - אלהים שהתאנש ולבש בשר. ועלתה בשיחה השקפות מסויימות של דתיים יהודיים, בן שיחי התרתח עד מאד, ואמר שהוא כבר הגיע לשנאה רבה ליהודים והוא מתעב אותם, ודי מצטער להשתייך לאותו עם. וכאמור, בן שיחי יהודי הוא מדורי דורות, ואף סבתו היתה חרדית, (ילדיה של אותה סבתא כבר הגיעו להיות איתיאיסטים). חשבתי בליבי, איך ניתן לדבר על אהבה, כאשר אתה מגיע לכזו שנאה ותיעוב? וזה מזכיר דבר מה שאמר ארסמוס מרוטרדם "אם זו ממידת הנצרות, לשנוא יהודים, הרי כולנו בחזקת נוצרים טובים". קיימת סוגיה בתלמוד נדמה לי מתוך בבא מציעא, שניים הולכים במדבר, לאחד מימיה עם מים שיספיקו לו לשרוד את המדבר, לשני אין מים, מה על בעל המימיה לעשות? הרבנים קובעים שעל בעל המימיה לשתות את המים ולא לתת טיפה אחת לחברו. פן לא יספיקו לו המים, והן מצווים היהודים לשמור נפשם. פירושם לפסוק "ואהבתך לרעך כמוך" - קודם כל תאהב את עצמך. ואחרי זה, אם לא סקלת את רעך בחטאיו הרבים, יגיע תורו. גם כאשר אתה משמיע באזנם תרחיש אחר, למשל, שבעל המימיה יגיש במלוא הרצינות ובמלוא הענווה את המימיה לחברו נטול המימיה, שהוא יחיה נפשו. וחברו, באותה רצינות ובאותה ענווה יקרב ויחלק חצי בחצי את המים בין שניהם. ושניהם יפילו תחינתם בפני אביהם שבשמיים שאהבה הוא, ויתפללו, ויענו, וינצלו. ואם יהיה צורך בכך, מעיין מיים חיים יפרוץ לרגליהם, ומן יפול מהשמיים. ואם לא זכו באמונה? אכן, שניהם יגוועו, אך מופת האהבה של שניהם ירוממם מעלה מעלה בסולם ההתפתחות הרוחי, ואין ספק שקרבו עצמם בצורה משמעותי לעבר הגאולה. באחד הגלגולים הקרובים, או שמא בגלגול הקרוב. וכאמור - אותו תרחיש נשמע באזניהם כדברי פיגולים ממש, והם אוטמים אזניהם מלשמוע (ואין פה הכללה כפי שמשתמע מדברי, התנסתי בהצגת רעיון זה בפני כמה דתיים, והיחס היה די דומה, אין ספק שיש דתיים החושבים אחרת).
 
אין לי ספק שיש חשיבה עם מאפיינים יהודים

אבל הסיבה היא לא גנטית גם לא הסטורית. הסיבה הרבה יותר פשוטה. יש חשיבה של אנשים/עמים שלמים, יש חשיבה של עמים נמולים. לא לחינם אומרים שהיהדות קרובה לאיסלם אך לא לנצרות.
 

AlYahudii

New member
חוששני שלא הבנת את הדילמה כלל וכלל

ראשית, שאלה קטנה: איך אתה היית נוהג? אתה הוא המחזיק במים, אתה הוא שיודע שיכול לשתות הכל ולהנצל - או לתת לחברך ושינצל הוא - או שתשתו שניכם - ותמותו. ואנא, אל תברח מהשאלה, משום שהשאלה תיאורטית - אין אפשרות של פתרון מהסוג שאתה מציע, פתרון של מה שהמחזאים היוונים כינוי "דאוס-אקס-מכינה". הנה המקור למחלוקת ההלכתית (ספרא, פרשת בהר, וכן מופיעה מחלוקת זו גם בתלמוד, במסכת בבא מציעא דף סב עמוד א'): " זו דרש בן פטורי: שנים שהיו הולכים במדבר, ואין ביד אחד אלא קיתון של מים, אם שותהו אחד מגיע ליישוב, ואם שותים אותו שניים מתים - דרש בן פטורי: ישתו שניהם וימותו, שנאמר "וחי אחיך עמך" . אמר לו רבי עקיבא: "וחי אחיך עמך" - חייך קודמים לחיי חברך." =================== מחלוקת היא בין שני תנאים (=חכמים מדור חכמי המשנה) מהו הדבר הנכון לעשותו במקרה כזה. הכלל הוא ש"אין סומכין על הנס" - אני יהיר מאד אם אני חושב שעבורי, אדם שכמוני, ישנה האל מחוקי הטבע ויצור נס מיוחד החורג מהם. שני התנאים למדו את הפתרון שלהם מדרשה של אותו הפסוק, פסוק האוסר על לקיחת ריבית מהעני שנאלץ ללוות כסף: "אל תקח מאתו נשך ותרבית, ויראת מאלהיך, וחי אחיך עמך" (ויקרא כה לו) התנא בן פטורי (או בר פטורא), דרש מהפסוק "וחי אחיך עמך" - שניכם תחיו, או ששניכם תמותו. רבי עקיבא דרש כי "עמך" - ראשית אתך, ראשית אתה עצמך צריך לחיות, ורק כשאתה חי - אתה יכול להחיות אחר עמך. ההלכה היהודית אינה מכירה בהתפתחות רוחנית באמצעות גלגול. האדם המת - מת. "לא המתים יהללו יה", ואין חיוב על האדם להמית עצמו לצורך התפתחות רוחנית שלו כרוח בעולם הרוחות. הגר היתה צדקת, וישמעאל בנה צדיק היה, ועבורם חולל האל הטוב את הנס במדבר, וכשנפקחו עיני הגר, מצאה מים ויכלה להשקות את הילד. ההלכה, ניתנת לבני אדם, וכך קבע רבי עקיבא: במקרה התאורטי, בו אחד בלבד יכול - ישתה ויחיה. ואין להוציא את הדיון ההלכתי שלהם מהקשרו. הדיון הוא בנושא צדקה. ואכן, מי שאין לו כדי להתפרנס בעצמו, אינו מוכרח לקחת את המזון האחרון שיש לו, לתת אותו לעני אחר - ובשל כך למות ברעב בעצמו. חייך קודמים לחיי חברך - כך לימדו רבי עקביא, שידע עוני ועושר בחייו.
 

ד ר א ל

New member
לגבי איך אני הייתי מתנהג

איני יודע מה הייתי עושה בשעת מבחן, אך אני מצטמרר מהמחשבה שאוכל להמשיך את חיי בשלום, לאחר שחברי גווע לנגד עיני, משווע לטיפת מים, ואני נמנע מלתת לו. מעניין אותי לדעת, מאחר שאיני בקיא בתחום מחשבת ישראל, האם יש רבנים לדורותיהם, שחשבו אחרת מאשר רבי עקיבא. ואולי אור האהבה האלהי בצבץ מבין תשובותיהם לאותה סוגיה. מדהים שציבור שלם של אנשים דתיים, מקבל בשלמות מלאה תשובות כמו זו של רבי עקיבא, ולא רק שחי עם תשובות אלה בשלום, אלא מתנגד בכל תוקף למשהו אחר. והתנגדותו מקבלת ממדים של פרנויה. אך כמו שאמר ישוע מנצרת, "הישועה מן היהודים היא" ואין דוחקים בגאולה. (מסר ל"משכנעים" למיניהם שמנסים לקרב בוא הגאולה).
 
למעלה