נרקבת בר(ע)כבת- רכבת ישראל ותושבי הדרום
נרקבת בר(ע)כבת מזה יותר משנה אני נוסעת קבועה ברכבת וכתושבת באר שבע העובדת בתל אביב ההתניידות שלי הנה על בסיס יומי לאורך כל השנה. לצערי הרב, מדובר בחוויה מפוקפקת לרוב. בכל בוקר אני משכימה קום ומקווה כי המאבטחים התעוררו- כי כבר קרה שהתחנה לא נפתחה בזמן, ששום קרון לא התהפך, שאף אחד לא חיבל במסילה הבודדת ושום "שדרוג" מסילה אינו מתרחש. בכל סוף יום אני יוצאת ממקום עבודתי ומקווה כי לא אשמע את אותן מילים מאוסות: "נוסעים נכבדים שלום, רכבת לבאר שבע תצא בעוד 20 דקות/ תמשיך בנסיעה בעוד מס' דקות עקב מפגש רכבות/ עקב תקלה הנסיעה תמשך עד תחנת לוד" ותמיד "עמכם הסליחה". והמשפטים הללו לעיתים קרובות אינם משקפים את המציאות כי לא תמיד הרכבת מאחרת היא פשוט לא מגיעה, ולא תמיד מדובר במפגש רכבות אלא בתקלה, שביתה פתאומית או סתם הערכת זמן לא נכונה והדקות הופכות לזמן ארוך ובלתי מוגדר. החודשים בהם חויבו נוסעי הרכבת הקבועים לחתום כי להם אין כל טענה אל רכבת ישראל וכי לא יינתן פיצוי על אף סגירת הקו והשבתתו - זיכרון רע שהסתיים ללא כל תמורה. זעקת התושבים כי ברצונם להגיע לנמל התעופה ולהסתייע ברכבת לא עלה יפה. אמנם, רכבת ישראל "נאותה" להוסיף את תחנת נתב"ג אולם בפועל, הנסיעה התארכה בכ- 10 דקות. או אז, קמה שוב זעקה ורכבת ישראל הזדרזה "לבוא לקראת" תושבי הנגב ולבטל את תחנת נתב"ג אך האם הצטמצם זמן הנסיעה? לא ולא ומכאן מה הואילו חכמים- זמן הנסיעה נשאר ארוך כפי שהיה אך שוב ניתקו את הדרום מתחנת נתב"ג החשובה. העובדים ברכבת ישראל- המפגש עמם אינו מן המפגשים אותם אדם מייחל לעצמו. בכל איחור של 29 דקות (ולא חצי שעה) מגרש מנהל התחנה את הנוסעים בבושת פנים, למצוא אותו בעת הצורך זו הרפתקאה בפני עצמה שכן הוא אינו נמצא בשעות פתיחת התחנה/ סגירת התחנה ואין בר סמכא בשעות אלו לחתום על איחורים או לטפל בפיצוי וכך מתמשך לו הסיפור שאינו נגמר. בכל תקלה, עיקוב או בעיה אין בסביבה אף נציג שיכול להסביר את פשר אי ההגעה. ולמרות האמור לעיל מה הביא אותי להעלות הדברים על הכתב? כל אותן השבתות עיתיות אשר מנתקות את תושבי הדרום מהמרכז, מביאות לנדידת רכבים ובריחת תושבים אל עבר המרכז והבטחה כי אולי בעוד שלוש שנים תשודרג סוף סוף המסילה וזאת בתנאי שממשלת ישראל לא תצמצם, תקצץ, תקפח, תשכח, תסיט, תזנח ותדחק את הנגב אל תהום הנשייה וגם היום, כמעט עוד לא קרה שהרכבת הגיעה בזמן אל יעדה. התשתית, היחס, המחיר, סדר העדיפויות, מתן השירות והרצינות הביאו אותי להבנה חד משמעית: מי שרוצה לעבוד במרכז הארץ צריך לארוז את חפציו, משפחתו להבליג על האידיאולוגיה שלו ליישוב הנגב (כן יש גם כזו) ולעבור להתגורר באזור המרכז. מי שחפץ להישאר בנגב יאלץ למצוא עבודה בתחום התמחותו (ואין כזו..) ולהבין כי המדינה אכן מתקיימת בגבולות גדרה- חדרה. אני ומשפחתי, תושבי באר שבע ככל הנראה כבר לא נהיה. נ.ב. נא לא לטרוח לענות במידה ומשהו מתכוון להשתמש במילים מכובסות כמו: "רכבת ישראל עושה כל שביכולת", "עם הפנים ללקוח" או "מהטובות ברכבות העולם". בברכה פנינה פ.ש.
נרקבת בר(ע)כבת מזה יותר משנה אני נוסעת קבועה ברכבת וכתושבת באר שבע העובדת בתל אביב ההתניידות שלי הנה על בסיס יומי לאורך כל השנה. לצערי הרב, מדובר בחוויה מפוקפקת לרוב. בכל בוקר אני משכימה קום ומקווה כי המאבטחים התעוררו- כי כבר קרה שהתחנה לא נפתחה בזמן, ששום קרון לא התהפך, שאף אחד לא חיבל במסילה הבודדת ושום "שדרוג" מסילה אינו מתרחש. בכל סוף יום אני יוצאת ממקום עבודתי ומקווה כי לא אשמע את אותן מילים מאוסות: "נוסעים נכבדים שלום, רכבת לבאר שבע תצא בעוד 20 דקות/ תמשיך בנסיעה בעוד מס' דקות עקב מפגש רכבות/ עקב תקלה הנסיעה תמשך עד תחנת לוד" ותמיד "עמכם הסליחה". והמשפטים הללו לעיתים קרובות אינם משקפים את המציאות כי לא תמיד הרכבת מאחרת היא פשוט לא מגיעה, ולא תמיד מדובר במפגש רכבות אלא בתקלה, שביתה פתאומית או סתם הערכת זמן לא נכונה והדקות הופכות לזמן ארוך ובלתי מוגדר. החודשים בהם חויבו נוסעי הרכבת הקבועים לחתום כי להם אין כל טענה אל רכבת ישראל וכי לא יינתן פיצוי על אף סגירת הקו והשבתתו - זיכרון רע שהסתיים ללא כל תמורה. זעקת התושבים כי ברצונם להגיע לנמל התעופה ולהסתייע ברכבת לא עלה יפה. אמנם, רכבת ישראל "נאותה" להוסיף את תחנת נתב"ג אולם בפועל, הנסיעה התארכה בכ- 10 דקות. או אז, קמה שוב זעקה ורכבת ישראל הזדרזה "לבוא לקראת" תושבי הנגב ולבטל את תחנת נתב"ג אך האם הצטמצם זמן הנסיעה? לא ולא ומכאן מה הואילו חכמים- זמן הנסיעה נשאר ארוך כפי שהיה אך שוב ניתקו את הדרום מתחנת נתב"ג החשובה. העובדים ברכבת ישראל- המפגש עמם אינו מן המפגשים אותם אדם מייחל לעצמו. בכל איחור של 29 דקות (ולא חצי שעה) מגרש מנהל התחנה את הנוסעים בבושת פנים, למצוא אותו בעת הצורך זו הרפתקאה בפני עצמה שכן הוא אינו נמצא בשעות פתיחת התחנה/ סגירת התחנה ואין בר סמכא בשעות אלו לחתום על איחורים או לטפל בפיצוי וכך מתמשך לו הסיפור שאינו נגמר. בכל תקלה, עיקוב או בעיה אין בסביבה אף נציג שיכול להסביר את פשר אי ההגעה. ולמרות האמור לעיל מה הביא אותי להעלות הדברים על הכתב? כל אותן השבתות עיתיות אשר מנתקות את תושבי הדרום מהמרכז, מביאות לנדידת רכבים ובריחת תושבים אל עבר המרכז והבטחה כי אולי בעוד שלוש שנים תשודרג סוף סוף המסילה וזאת בתנאי שממשלת ישראל לא תצמצם, תקצץ, תקפח, תשכח, תסיט, תזנח ותדחק את הנגב אל תהום הנשייה וגם היום, כמעט עוד לא קרה שהרכבת הגיעה בזמן אל יעדה. התשתית, היחס, המחיר, סדר העדיפויות, מתן השירות והרצינות הביאו אותי להבנה חד משמעית: מי שרוצה לעבוד במרכז הארץ צריך לארוז את חפציו, משפחתו להבליג על האידיאולוגיה שלו ליישוב הנגב (כן יש גם כזו) ולעבור להתגורר באזור המרכז. מי שחפץ להישאר בנגב יאלץ למצוא עבודה בתחום התמחותו (ואין כזו..) ולהבין כי המדינה אכן מתקיימת בגבולות גדרה- חדרה. אני ומשפחתי, תושבי באר שבע ככל הנראה כבר לא נהיה. נ.ב. נא לא לטרוח לענות במידה ומשהו מתכוון להשתמש במילים מכובסות כמו: "רכבת ישראל עושה כל שביכולת", "עם הפנים ללקוח" או "מהטובות ברכבות העולם". בברכה פנינה פ.ש.