נרקם בפורום זה ../images/Emo43.gif אחותי האבודה
מצאתי לנכון לשתף אתכם בסיפור אמיתי, המיוחד בסיפור שהרעיון לסיפור נולד כאן בפורום
הנפלא הזה. תודה מיוחדת לכל מי שעמדו לצידי, לחברים מהפורום ובכלל. "האחות אבודה" \ skito איך אמצאך אחותי האבודה? אני תכף בן חמישים, אחות שגדולה מאימי ושלא ראיתיה מעולם, יד המקרה והמפגש המרגש - סיפור עם סיום דרמטי ומפתיע. השמות בדויים, הסיפור של סקיטו אמיתי עם הסוף החלומי. זיכרונות ילדות מעורפלים בית שאן 1960-1970 > 2004 אבא, למה המכתב הזה שונה? מעטפה עם מסגרת צבעונית ועליה בולים לא מוכרים. ה מכתב מברזיל, מהדודים. יש לנו דודים בחוץ לארץ... הזיכרון הראשון שלי מאז, קצת לפני מלחמת ששת הימים והיום השביעי למלחמה שהפרה את השקט בשמחת הניצחון, רחוב הומה שיירות כלי רכב, טנקים וצהלות שמחה. ואני ילד בן תשע או עשר, מנסה לזכור ולא מצליח, המכתבים הגיעו לעיתים רחוקות והסקרנות הילדותית הבלתי פוסקת לדעת. דודים? ובחוץ לארץ, זה משהו יוצא דופן, חשבתי לעצמי. משהו שיש להתגאות בו. אבא נהג לקחת אותי לבילוי מיוחד. אל השלווה מול הרחוב הראשי, הספסל בפארק (פארק?), פיסות דשא דהויות, שני עצי אקליפטוס, ברוש אחד, שלושה ספסלים ונדנדה שבורה, זוכר את אבא מושיב אותי לצדו בספסל מול הרחוב הראשי ושותק. כאילו ביקש; תראה תקשיב לציוץ הציפורים, לצעדי הסוס ולעגלון שחולף ברחוב, למוכר הנפט ולאבא המחבק, לא מספר לא אומר, שלווה מיוחדת, רגליו שלובות תמיד ובחצי חיוך שולף מכיס מקטורנו חפיסת שוקולד מריר ששוויו שקול היה בעיניי לא פחות מזהב. סמוך לבר המצווה שלי הלך אבא לעולמו. אחי הבכור קיבל עליו את דמות האב; תומך, מגונן ומחבק, אחי וכמה להתגאות בו, הוא אדם מיוחד בוגר נהלל, שבמריבות עם אחותי תמיד עמד לצדי וגונן, באסיפות ההורים בבתי הספר היה מגיע ומשמש בכבוד ובמיוחד אחי הכי היה לארג´ כזה, קונה מפנק, כילד שאהב את משחק הכדורגל היה הוא זה שקנה לי את הכדור- רגל הראשון, ופתאום אני נזכר שזה גם היה הכדור הראשון בשכונה. השמועות מתחילות כשהמכתבים מגיעים לכיוון אחד ואימא מגלה שיש לי אחות בברזיל. אתה יודע שלאבא שלך יש בת בברזיל? אחותך ... מה, אחות? חוץ מנוגה וטלי? אימא שולפת את האלבום המשפחתי, אלבום תמונות מהוה ומסבירה. התמונות דוממות. זו תמונה מהחתונה שלי מה, זו את? בתמונה החומה אני מזהה נערה עומדת על שרפרף (אימי) כדי שתהיה בגובה המתאים. אבא נראה כמו אבא. עומד זקוף בחצי חיוך ותמונה נוספת של אישה בוגרת לידו. זו אחותך, אמרה.אחותי?! חשבתי שזאת אחותך, אמרתי. בשנים הבאות חדלו להגיע המכתבים בשפה הצרפתית. גדלתי והדבר נדחק הצידה כאילו אינו מעניין איש. שאלתי. מדי פעם קיבלתי תשובות. מספרים לי על אחותי שחיה בריו דה ז´נרו, עוסקת ברפואה ויש לה בית חולים משלה. בעלה עוסק בתחום היהלומים או אולי בעסקי נפט. יש להן שתי בנות, שמה של אחותי ויקטוריה קלר אני שואל מדוע לעזאזל לא שמרו את המכתבים? מדוע לא תירגמו לי? מנסה לדלות פרטים נוספים. ואימא משיבה לי שאחותי פשוט הפסיקה לשלוח אלינו מכתבים. בשלב מסוים הפסקתי לדבר בנושא. אימא נפטרה ונותרתי יתום מהורים ומלא בהרהורים, החבוי הזה שמתעורר, מדי פעם ולאחרונה, שבתי לשאול בני משפחה איך, מי ומה קורה? "עזוב היא ודאי כבר לא בין החיים לעזוב? אני? הנחתי למשפחה והחלטתי לחפש בדרכי. פניתי לאינטרנט. העברתי פרטים לחיפוש קרובים בברזיל ובעודי ממתין לתשובה גלשתי בפורום בו אני כותב עם חברים שאינני מכיר כשכולנו מייעצים לאנשים במצוקה ובעיות של יומיום. יום אחד מישהו העלה נושא חדש לפורום "חמישה דברים של ידעתם עלי" כל אחד מהחברים רשם חמישה דברים וכך גם אני וכשאחד הדברים שכתבתי "זה ודאי סקופ. בקרוב ימלאו לי חמישים ויש לי אחות גדולה מאימי (נסו לחשוב איך הדבר בכלל אפשרי?) אחות שלא ראיתי מעולם, היא חיה בברזיל יש לה בית חולים פרטי" הודעתי לא משכה תשומת לב מיוחדת אך כעבור יומיים קיבלתי מסר אישי, מחברה בפורום. "אני חושבת שאני יכולה לעזור לך למצוא את אחותך, יש לי משפחה בברזיל. חלקם רופאים, כתוב לי את פרטי אחותך גם בלועזית, אעביר אליהם ואנסה לאתר אותה. ללא היסוס ובהתרגשות רבה רשמתי את הפרטים, העברתי והמתנתי. התשובה לא איחרה לבוא ..."יש לך הודעה 1 בתיבה" אני לוחץ, כאילו יודע את התשובה ומה שעומד לקרות: "הייי אתה הדוד שלי? זה אתה? אז אני הבת של ויקטוריה יוווווווווו איזה התרגשות. תכף אספר לך הכל. תתקשר מהר, אני בישראל בטלפון ... התרגשות אחזה בי. דמעות אושר זולגות על המקלדת, האם מעגל בן חמישים שנה הגיע לסיומו? אני מחייג אל הקשר אל האושר הלו... אני איך לא, דומע מהתרגשות מחייך ומחייג מהר, טועה בחיוג, חוזר וטועה ולבסוף הטלפון מצלצל, הלו, שלום! מגמגם רוצה הכל לדעת ומהר, אמרתי אז מה, את הבת של וקטוריה? לא יתכן! צרחתי מאושר כל כך המון שאלות ושמחה והתרגשות קוראים לי מרסל אני כן הבת של ויקטוריה ואני בת חמישים ושבע, יש לי עוד אחות בשם מרגריטה היא בת שישים ואחת היא נותרה בברזיל, אני נמצאת בישראל כבר תשע עשרה שנה עליתי עם בעלי כי הבן שלנו רצה נורא להתגייס לצבא אימא אוי אימא נפטרה לפני אחת עשרה שנים, לא ולא ידעתי שיש לאימי אחים נוספים – האמת שלא ידענו משפחה וקרובים בכלל, תשמע זה מרגש אנו גרים בגבעתיים, ספר, ספר מה אתה עושה? אני הייתי מנהלת בית ספר במרכז הארץ כיום בגמלאות כותבת ומרצה....השיחה בת שלוש שעות לא מסתיימת ואני מוועד את אחי אחותי וההתרגשות העצומה, שלי לפחות מסתיימת בהתעוררות מהחלום, מההזיה המרגשת, ומהרהר שוב על אחותי האבודה, אוף כבר! לעזאזל, חלום תתגשם בבקשה. איך ומתי כבר אמצאך? הסיפור כפי שמופיע בבלוג (הסיפור יתעדכן בהמשך) © כל הזכויות שמורות לסקיטו 20.5.04
מצאתי לנכון לשתף אתכם בסיפור אמיתי, המיוחד בסיפור שהרעיון לסיפור נולד כאן בפורום
