pureandsimple
New member
נר שביעי
היית חושבת שזה יהיה עכשיו חודש של מגילות, דפים על גבי דפים של מילים על גבי מילים, דצמבר, בעולמות אחרים הכל לבן עכשיו, פתיתים נמסים של קור חם והמוני המילים שפעם התפרצו והיום כמו אינן רכות בי כמו פתיתי השלג על הקרקע לפני שמתקשה בהם אויר העיר המלוכלך. זה מצחיק שבדיוק עכשיו אני שוב חוזרת לעשות רשימות, פתאום הסתכלתי וחשבתי, זוכרת איך עשיתי אותם ממש שם. איפה שחשבתי שהיה לי חם. באמת שלרגע. אני זוכרת בדיוק על איזה מקום בגוף שלך הראש שלי היה שעון במיטה הזאת. ואיפה היד שלך היתה מונחת ואת ההרגשה של, הקרבה הזאת שאני לא בטוחה אם ידעתי מאז ואת הצבע של השמיכה, עד היום כשאני רואה שמיכה בצבע דומה. אני כבר לא קופצת מכלום, לא נבהלת, יותר מדי טלטלות מאז, אבל הזכרון חזק מדי. של הדבר הכי חזק, אני חושבת, שקרה לי. אפילו הריח שלך, לדמיין שאני מריחה אותו. או לא לדמיין. לזהות את הריח הזה ממרחקים. על אנשים ברחוב. אני זוכרת עד היום את הבלבול שלך, שהוביל לבלבול שלי, שאולי נמשך עד היום את הבלבול שלך שהפך לסיפור של חיי שאני לוקחת איתי לכל מקום כמעט מאז, אם כי אולי בדרך קצת אחרת. אני זוכרת את הטעם של האוכל, את המדרגות בכניסה את הדלת את המוזיקה. את הדרך לשם את הדרך בחזרה. אני זוכרת את החושך, את החושך והחום ואת האור ואת העיניים שלך נוצצות בכל מצב, בכל שעה. אני זוכרת את המבט הקר. את המבט החם. את החיבוק הכי חם. את המילים הכי קרות. את הקונטרסט הכי גדול שיצא לי לפגוש בו באדם. אני זוכרת הכל. ומשהו בי מסוגל עדיין לאהוב. בצורה מאוד מרוחקת, אבל גם מאוד קרובה. אחרי כל זה. כל זה. אחרי הכל. (כל כך הרבה השתנה. אני כבר לא מסוגלת לדבר הרבה. לא על זה. לא בכלל. הרבה פחות מאי פעם.) (אבל רציתי בכל זאת לראות אם אני יכולה לדבר על זה איכשהו.)
היית חושבת שזה יהיה עכשיו חודש של מגילות, דפים על גבי דפים של מילים על גבי מילים, דצמבר, בעולמות אחרים הכל לבן עכשיו, פתיתים נמסים של קור חם והמוני המילים שפעם התפרצו והיום כמו אינן רכות בי כמו פתיתי השלג על הקרקע לפני שמתקשה בהם אויר העיר המלוכלך. זה מצחיק שבדיוק עכשיו אני שוב חוזרת לעשות רשימות, פתאום הסתכלתי וחשבתי, זוכרת איך עשיתי אותם ממש שם. איפה שחשבתי שהיה לי חם. באמת שלרגע. אני זוכרת בדיוק על איזה מקום בגוף שלך הראש שלי היה שעון במיטה הזאת. ואיפה היד שלך היתה מונחת ואת ההרגשה של, הקרבה הזאת שאני לא בטוחה אם ידעתי מאז ואת הצבע של השמיכה, עד היום כשאני רואה שמיכה בצבע דומה. אני כבר לא קופצת מכלום, לא נבהלת, יותר מדי טלטלות מאז, אבל הזכרון חזק מדי. של הדבר הכי חזק, אני חושבת, שקרה לי. אפילו הריח שלך, לדמיין שאני מריחה אותו. או לא לדמיין. לזהות את הריח הזה ממרחקים. על אנשים ברחוב. אני זוכרת עד היום את הבלבול שלך, שהוביל לבלבול שלי, שאולי נמשך עד היום את הבלבול שלך שהפך לסיפור של חיי שאני לוקחת איתי לכל מקום כמעט מאז, אם כי אולי בדרך קצת אחרת. אני זוכרת את הטעם של האוכל, את המדרגות בכניסה את הדלת את המוזיקה. את הדרך לשם את הדרך בחזרה. אני זוכרת את החושך, את החושך והחום ואת האור ואת העיניים שלך נוצצות בכל מצב, בכל שעה. אני זוכרת את המבט הקר. את המבט החם. את החיבוק הכי חם. את המילים הכי קרות. את הקונטרסט הכי גדול שיצא לי לפגוש בו באדם. אני זוכרת הכל. ומשהו בי מסוגל עדיין לאהוב. בצורה מאוד מרוחקת, אבל גם מאוד קרובה. אחרי כל זה. כל זה. אחרי הכל. (כל כך הרבה השתנה. אני כבר לא מסוגלת לדבר הרבה. לא על זה. לא בכלל. הרבה פחות מאי פעם.) (אבל רציתי בכל זאת לראות אם אני יכולה לדבר על זה איכשהו.)
