אלומת האור
New member
נשברתי
קרסתי קשה היום. כל היום, מהבוקר עד עכשיו בעצם הייתי בביה"ח. היה מתח נוראי סביב איילה - כן תוכל לקבל אותי, לא תוכל לקבל, לא היה ברור לאורך כל היום כמעט. ישבתי לעבוד שם ודי הצלחתי להתרכז, אבל לא בשעות האחרונות, שכבר הייתי פקעת עצבים. בסוף היא קיבלה אותי והייתה שיחה קשה, נושאים קשים צפו ועלו, ולא יכולתי להפסיק לבכות. לקחתי שני רבעי סרקוול (בפער של כמה שעות) ורק זה הרגיע אותי קצת. אבל כשהייתי אצלה (וגם כשהייתי בחוץ) אמרתי לה שאני רוצה למות ואפילו לא רציתי לחכות שתחזור (נאלצה לצאת באמצע היום ולקח לה שעתיים לחזור למרות שאמרה שייקח לה רבע שעה) וזה כבר הדאיג אותה, אבל היא סמכה עליי שאשאר ולו בגלל שהסרוקוול די שיתק אותי, כמעט נרדמתי שם. לא יכולתי להפסיק להתייפח, רק עם הסרקוול. אמרתי לה איך אני מתכננת למות ושאני נחושה יותר מפעם קודמת. הפעם היא הציעה בחום לאשפז אותי ועד ששכנעה אותי והלכה להחתים אותי על טופס, אמרו לה שלא מקבלים אותי כי אני לא שייכת לאזור, יימח שמם. אמרו לי לפנות לבי"ח אחר, שאליו אני לא מוכנה לחזור בחיים שלי. הייתי מאושפזת שם יומיים וזה הספיק לי. מחלקה גריאטרית בהגדרתה, היחס מחפיר, החולים קשים מאוד, המראות קשים מאוד, ביה"ח קר, מנוכר, האוכל קר, מגעיל, יבש ותפל, ואין שם שום דבר לעשות, שום פעילות, מצדם שימותו כולם, גם ככה כולם שם זקנים ולפעמים תוקעים איזו בחורה יותר צעירה. מקום מגעיל מגעיל מגעיל ורופאים מסריחים, אחיות פוסטמות. הכול שם מגעיל!!!! לא מוכנה לחזור לשם. אז איילה ניסתה להרים טלפון לרופא המחוזי לבקש טובה אישית בשבילה, אבל הוא לא היה זמין והיא הייתה חייבת לצאת. זה כבר היה באמת מאוחר, אחרי חמש, והיא הייתה אמורה לסיים בשלוש.
ניסיתי לפנות למחלקה שם בעצמי, אבל אף אחד לא הסכים לדבר אתי ואמרו לי ללכת למיון. הסברתי להם שאני לא מתכוונת לנסוע עד למיון, שרחוק משם לפחות קילומטר, ולשלם מאות שקלים בשביל להיבדק ע"י פסיכאטר, כשבעצם מחכה לי מכתב לאשפוז בתוך המחשב (הפנייה). אז במקום לפתוח את המחשב ולהקליד את תעודת הזהות שלי ולראות את זה שם, הם דיברו אליי לא יפה וגם טרקו לי את הדלת (חלון הדלפק) על היד!!! טרקו לי בפרצוף אפילו שהחבר שלי העו"ד היה על הקו. הם גם סירבו להזדהות בשמם ובתפקיד שלהם ואני געיתי בבכי ולא יכולתי להפסיק. איך לאף אחד לא אכפת אפילו בתור בני אדם, שמישהו יצא לדבר אתי. כלום.
הלכתי לשבת קצת בלובי ולא יכולתי להפסיק לבכות. השומר התחיל לדבר אתי והוא היה כל כך נחמד אליי שהתפתחה שיחה והוא הלך להביא לי טישואים כשבכיתי... תאמינו לי זה היה יותר טוב מכל הקשקושים הפסיכיאטריים. ככה, דיבור בלתי אמצעי עם מישהו וזה עזר לי להפיג קצת את החרדה. חיכיתי מלא זמן ואז נסעתי הביתה ואין לי מושג מה לעשות. אני כל כך רוצה למות, מזמן לא רציתי ככה. איילה אמרה לי שהיא רוצה לראות אותי ביום שני ואמרתי לה שאני לא יודעת אם אחזיק מעמד עד יום שני. היא אמרה שאולי אסע הביתה ומחר בבוקר אבוא למחליפה שלה כי היא עצמה לא תהיה. אז אני אחשוב על זה, נראה. עד שכבר הסכמתי לאשפוז מלא... ואיילה לא מציעה סתם... בפעמים הקודמות כשהציעה אמרה לי להשתדל להימנע מזה, אבל הפעם אמרה שהיא רוצה שאני אנוח כמה ימים בהשגחה. ולא שמים עליי. היא אמרה להם שאני מטופלת שם וכל התיק שלי שם ורק לפני שבועיים יצאתי מאשפוז יום שם אז מה הבעיה שגם האשפוז המלא יהיה שם, ולא הסכימו הנבלות. איך הם ישנים בלילה. מזל שהיה שם השומר שדיבר אתי, בחור צעיר כל כך נחמד ומקסים... הראה לי ציור שלו ודיבר אתי כל כך יפה ובנועם... אמר שאני באמת מקרינה אור גם מתוך החשיכה... זה עודד אותי.
אחר כך נסעתי הביתה ונכנסתי ממש לפני כמה דקות. החבר-שכן-עו"ד שלי, זה שנולדה לו בת לפני כמה ימים, בדיוק הראה את הדירה לשוכרת פוטנציאלית. הוא ינסה לעזור לי עם האשפוז, אולי להפעיל את קסמי העורך דין שלו, אבל אני לא יודעת אם זה יעזור. אני כל כך פוחדת. ממש מפחדת מעצמי. מרגישה שאין לי ברירה. לא מסוגלת להתמודד עם העולם הזה.
ועוד משהו - כואבת לי הלשון!!!!!!!!!!!! אני לא יודעת לאיזה סוג של רופא צריך ללכת כשיש כאבי תופת בלשון... מישהו פה יודע?
תודה על התמיכה
אני עייפה כל כך
קרסתי קשה היום. כל היום, מהבוקר עד עכשיו בעצם הייתי בביה"ח. היה מתח נוראי סביב איילה - כן תוכל לקבל אותי, לא תוכל לקבל, לא היה ברור לאורך כל היום כמעט. ישבתי לעבוד שם ודי הצלחתי להתרכז, אבל לא בשעות האחרונות, שכבר הייתי פקעת עצבים. בסוף היא קיבלה אותי והייתה שיחה קשה, נושאים קשים צפו ועלו, ולא יכולתי להפסיק לבכות. לקחתי שני רבעי סרקוול (בפער של כמה שעות) ורק זה הרגיע אותי קצת. אבל כשהייתי אצלה (וגם כשהייתי בחוץ) אמרתי לה שאני רוצה למות ואפילו לא רציתי לחכות שתחזור (נאלצה לצאת באמצע היום ולקח לה שעתיים לחזור למרות שאמרה שייקח לה רבע שעה) וזה כבר הדאיג אותה, אבל היא סמכה עליי שאשאר ולו בגלל שהסרוקוול די שיתק אותי, כמעט נרדמתי שם. לא יכולתי להפסיק להתייפח, רק עם הסרקוול. אמרתי לה איך אני מתכננת למות ושאני נחושה יותר מפעם קודמת. הפעם היא הציעה בחום לאשפז אותי ועד ששכנעה אותי והלכה להחתים אותי על טופס, אמרו לה שלא מקבלים אותי כי אני לא שייכת לאזור, יימח שמם. אמרו לי לפנות לבי"ח אחר, שאליו אני לא מוכנה לחזור בחיים שלי. הייתי מאושפזת שם יומיים וזה הספיק לי. מחלקה גריאטרית בהגדרתה, היחס מחפיר, החולים קשים מאוד, המראות קשים מאוד, ביה"ח קר, מנוכר, האוכל קר, מגעיל, יבש ותפל, ואין שם שום דבר לעשות, שום פעילות, מצדם שימותו כולם, גם ככה כולם שם זקנים ולפעמים תוקעים איזו בחורה יותר צעירה. מקום מגעיל מגעיל מגעיל ורופאים מסריחים, אחיות פוסטמות. הכול שם מגעיל!!!! לא מוכנה לחזור לשם. אז איילה ניסתה להרים טלפון לרופא המחוזי לבקש טובה אישית בשבילה, אבל הוא לא היה זמין והיא הייתה חייבת לצאת. זה כבר היה באמת מאוחר, אחרי חמש, והיא הייתה אמורה לסיים בשלוש.
ניסיתי לפנות למחלקה שם בעצמי, אבל אף אחד לא הסכים לדבר אתי ואמרו לי ללכת למיון. הסברתי להם שאני לא מתכוונת לנסוע עד למיון, שרחוק משם לפחות קילומטר, ולשלם מאות שקלים בשביל להיבדק ע"י פסיכאטר, כשבעצם מחכה לי מכתב לאשפוז בתוך המחשב (הפנייה). אז במקום לפתוח את המחשב ולהקליד את תעודת הזהות שלי ולראות את זה שם, הם דיברו אליי לא יפה וגם טרקו לי את הדלת (חלון הדלפק) על היד!!! טרקו לי בפרצוף אפילו שהחבר שלי העו"ד היה על הקו. הם גם סירבו להזדהות בשמם ובתפקיד שלהם ואני געיתי בבכי ולא יכולתי להפסיק. איך לאף אחד לא אכפת אפילו בתור בני אדם, שמישהו יצא לדבר אתי. כלום.
הלכתי לשבת קצת בלובי ולא יכולתי להפסיק לבכות. השומר התחיל לדבר אתי והוא היה כל כך נחמד אליי שהתפתחה שיחה והוא הלך להביא לי טישואים כשבכיתי... תאמינו לי זה היה יותר טוב מכל הקשקושים הפסיכיאטריים. ככה, דיבור בלתי אמצעי עם מישהו וזה עזר לי להפיג קצת את החרדה. חיכיתי מלא זמן ואז נסעתי הביתה ואין לי מושג מה לעשות. אני כל כך רוצה למות, מזמן לא רציתי ככה. איילה אמרה לי שהיא רוצה לראות אותי ביום שני ואמרתי לה שאני לא יודעת אם אחזיק מעמד עד יום שני. היא אמרה שאולי אסע הביתה ומחר בבוקר אבוא למחליפה שלה כי היא עצמה לא תהיה. אז אני אחשוב על זה, נראה. עד שכבר הסכמתי לאשפוז מלא... ואיילה לא מציעה סתם... בפעמים הקודמות כשהציעה אמרה לי להשתדל להימנע מזה, אבל הפעם אמרה שהיא רוצה שאני אנוח כמה ימים בהשגחה. ולא שמים עליי. היא אמרה להם שאני מטופלת שם וכל התיק שלי שם ורק לפני שבועיים יצאתי מאשפוז יום שם אז מה הבעיה שגם האשפוז המלא יהיה שם, ולא הסכימו הנבלות. איך הם ישנים בלילה. מזל שהיה שם השומר שדיבר אתי, בחור צעיר כל כך נחמד ומקסים... הראה לי ציור שלו ודיבר אתי כל כך יפה ובנועם... אמר שאני באמת מקרינה אור גם מתוך החשיכה... זה עודד אותי.
אחר כך נסעתי הביתה ונכנסתי ממש לפני כמה דקות. החבר-שכן-עו"ד שלי, זה שנולדה לו בת לפני כמה ימים, בדיוק הראה את הדירה לשוכרת פוטנציאלית. הוא ינסה לעזור לי עם האשפוז, אולי להפעיל את קסמי העורך דין שלו, אבל אני לא יודעת אם זה יעזור. אני כל כך פוחדת. ממש מפחדת מעצמי. מרגישה שאין לי ברירה. לא מסוגלת להתמודד עם העולם הזה.
ועוד משהו - כואבת לי הלשון!!!!!!!!!!!! אני לא יודעת לאיזה סוג של רופא צריך ללכת כשיש כאבי תופת בלשון... מישהו פה יודע?
תודה על התמיכה
אני עייפה כל כך
