קופיפה טובעת
New member
נשברת וכותבת (טריגר)
לקחתי הפסקה מכתיבה בפורום וקיוויתי שהיא תהיה ארוכה יותר.
המשכתי לקרוא אתכם אבל לכתוב היה לי קשה מדי. זה הצריך ממני עוד אנרגיות ועוד התמודדויות שכבדות עלי.
אבל כנראה שהבדידות של יום כיפור שברה אותי.
אני מנסה לייצב את עצמי כל יום ויש ימים בהם התפקוד שלי לא רע, באופן יחסי לפחות.
אמנם אני מתמקדת בדברים שיאפשרו לי בריחה מדברים שמטרידים אותי אבל מצליחה להחזיק מעמד.
אני ממש מוטרדת מהנושא של הלימודים שלי ומוצפת בחרדה מהותית בדבר המשך הלימודים שלי.
זה הדבר המרכזי שמדאיג אותי כי בכל פעם שאני חושבת על הנושא אני מפליגה במחשבות מאוד קיצוניות ומשליכה את הקשור בתואר לשאר התחומים בחיי.
בראש שלי, אין לי שום עתיד ולכן אני כמעט וסופרת את הזמן לאחור.
כך אני מוצאת את עצמי בשגרת כלום בתוך ימים מלאים או חצי מלאים מבחינת עיסוקים.
הדבר הטוב בכל הסיפור זה הפחתת השהות בבית.
אני עובדת לא מעט לאחרונה, משהו כמו 4-5-6 משמרות בשבוע (עכשיו זה ירד...) במקום אחת או גג שתיים בימי שגרה.
זה מצריך ממני לצאת מהבית, בשאר הזמן אני במיטה.
עכשיו לקחתי על עצמי אתגר שאולי במצב אחר היה קטן עלי או לפחות בול במידותיי אבל משום מה עכשיו זה מרגיש הרבה פחות קטע.
נכנסתי לחזרות להצגה שעולה עוד שבוע וחצי בתפקיד קטן.
אני לא רגילה לעשות הצגה בשבוע וחצי, אפילו שהתפקיד ממש קטן.
בדברים כאלה אני די פרפקציוניסטית ורוצה להיות הכי טובה שיש, גם אם אהיה על במה לא יותר מדקה אז זה באמת מטריד אותי לדעת שאני עדיין לא נכנסתי לזה.
לפני כחודש סירבתי להכנס לתפקיד ועכשיו כששוב הבמאי פנה אלי הסכמתי כי ידעתי שזה רק שבוע וחצי אינטנסיביים וכי רציתי לעשות טובה לבמאי.
אז עכשיו שילוב של עבודה וחזרות וכמה ימים בהם ליוויתי את אמא ואפילו את סבתא לכל מיני דברים, אני פשוט מפורקת מעייפות.
השינה שלי עדיין בעייתית ולכן אני כל הזמן מסתובבת עייפה, גם אם לא באמת הייתי מוצאת את עצמי כמה ימים שאת רובם אני מבלה מחוץ לבית.
אני צריכה לנצל את כיפור לשינה וללמידת טקסט.
במקום זה אני נכנסת לדכאון ולבריחות שלי ולמחשבות רעות.
גם נשארתי בבית למרות שבאופן מפתיע היתה לי אפשרות לצאת להסתובב... אוף, אני כזו גרועה!
לקחתי הפסקה מכתיבה בפורום וקיוויתי שהיא תהיה ארוכה יותר.
המשכתי לקרוא אתכם אבל לכתוב היה לי קשה מדי. זה הצריך ממני עוד אנרגיות ועוד התמודדויות שכבדות עלי.
אבל כנראה שהבדידות של יום כיפור שברה אותי.
אני מנסה לייצב את עצמי כל יום ויש ימים בהם התפקוד שלי לא רע, באופן יחסי לפחות.
אמנם אני מתמקדת בדברים שיאפשרו לי בריחה מדברים שמטרידים אותי אבל מצליחה להחזיק מעמד.
אני ממש מוטרדת מהנושא של הלימודים שלי ומוצפת בחרדה מהותית בדבר המשך הלימודים שלי.
זה הדבר המרכזי שמדאיג אותי כי בכל פעם שאני חושבת על הנושא אני מפליגה במחשבות מאוד קיצוניות ומשליכה את הקשור בתואר לשאר התחומים בחיי.
בראש שלי, אין לי שום עתיד ולכן אני כמעט וסופרת את הזמן לאחור.
כך אני מוצאת את עצמי בשגרת כלום בתוך ימים מלאים או חצי מלאים מבחינת עיסוקים.
הדבר הטוב בכל הסיפור זה הפחתת השהות בבית.
אני עובדת לא מעט לאחרונה, משהו כמו 4-5-6 משמרות בשבוע (עכשיו זה ירד...) במקום אחת או גג שתיים בימי שגרה.
זה מצריך ממני לצאת מהבית, בשאר הזמן אני במיטה.
עכשיו לקחתי על עצמי אתגר שאולי במצב אחר היה קטן עלי או לפחות בול במידותיי אבל משום מה עכשיו זה מרגיש הרבה פחות קטע.
נכנסתי לחזרות להצגה שעולה עוד שבוע וחצי בתפקיד קטן.
אני לא רגילה לעשות הצגה בשבוע וחצי, אפילו שהתפקיד ממש קטן.
בדברים כאלה אני די פרפקציוניסטית ורוצה להיות הכי טובה שיש, גם אם אהיה על במה לא יותר מדקה אז זה באמת מטריד אותי לדעת שאני עדיין לא נכנסתי לזה.
לפני כחודש סירבתי להכנס לתפקיד ועכשיו כששוב הבמאי פנה אלי הסכמתי כי ידעתי שזה רק שבוע וחצי אינטנסיביים וכי רציתי לעשות טובה לבמאי.
אז עכשיו שילוב של עבודה וחזרות וכמה ימים בהם ליוויתי את אמא ואפילו את סבתא לכל מיני דברים, אני פשוט מפורקת מעייפות.
השינה שלי עדיין בעייתית ולכן אני כל הזמן מסתובבת עייפה, גם אם לא באמת הייתי מוצאת את עצמי כמה ימים שאת רובם אני מבלה מחוץ לבית.
אני צריכה לנצל את כיפור לשינה וללמידת טקסט.
במקום זה אני נכנסת לדכאון ולבריחות שלי ולמחשבות רעות.
גם נשארתי בבית למרות שבאופן מפתיע היתה לי אפשרות לצאת להסתובב... אוף, אני כזו גרועה!
