נשבר לי הלב
שלום לכולם, זו לי הודעתי הראשונה, ואני מקווה שהגעתי למקום המתאים, לא מצאתי מקום מתאים יותר מזה. אבא שלי, אבא היקר שלי, שאני כ"כ אוהב, נפטר!!! ונשבר לי הלב. אני יודע שאין מה להשוות לאובדן של ילד, אבל אני גם לא מנסה להשוות.חוצמזה, קראתי באיזשהו מקום שהדבר הראשון הכי גרוע בחיין של אדם זה לאבד ילד, והדבר השני הכי גרוע בעולם זה לאבד הורה. אז לפני חודשיים וחצי קרה לי הדבר השני הכי גרוע בעולם !!! ונשבר לי הלב. למרות שזו לא הפעם הראשונה, לצערי, שנתקלתי במוות בחיים בעוצמות גבוהות, אבל זו הפעם הראשונה שמדובר בבן משפחה מדרגה ראשונה, אבא שלי!!!!!!!!! ואין מילים שיכולות להיכל את הכאב העצום. רק עכשיו אני מבין את אמא של חבר שלי (ושוב, אני לא משווה, אלא מבין את הכוונה שלה) שנהרג בלבנון שאמרה לי שזה לא קשר דם ועם כל האהבה שלה אלי ולחברים שלי שתומכים עד היום, אנחנו לא יכולים להבין. רק עכשיו אני מבין (לצערי) כמה לא הבנתי. מה? ככה אני אצטרך לחיות כל החיים? עם צער כל כך עמוק בלב? אז מה זה שווה???? ואם חס וחלילה יקרה משהו לאמא או לאח??? אני לא רוצה!!!!! אני "מטפס על הקירות" אבל אני יודע שכלום לא יעזור. אני כל הזמן רק מחפש נחמה, וקצת מזור לנפשי, אבל אני יודע שאני לא יכול למצוא. אני לפעמים הולך לבית העלמין, והתחושה המוזרה שהוא כ"כ קרוב אבל יחד עם זאת כ"כ רחוק. עולמי חרב עלי. אין "ספר הוראות" כיצד להתמודד. אבל המחנק בגרון שלא עובר, הדמות שלו מול העיניים שלי, הכאב בצד שלא עובר מאז מה שקרה. כל ים הכאב הזה שגדול מלהכיל. ואין (לשמחתי ולצערי גם יחד) מי שמבין. אני לא יכול לדבר עם המשפחה שלי כי הכל "עולה" להם ואני בטח שלא רוצה להקשות. ומה עושים??? אני גם יודע בוודאי אין לכם תשובה לזה (וקראתי אין ספור אשכולות בפורום הזה וכ"כ צר לי וכואב על כולם), אבל אין עוד היכן לשפוך את הלב.
שלום לכולם, זו לי הודעתי הראשונה, ואני מקווה שהגעתי למקום המתאים, לא מצאתי מקום מתאים יותר מזה. אבא שלי, אבא היקר שלי, שאני כ"כ אוהב, נפטר!!! ונשבר לי הלב. אני יודע שאין מה להשוות לאובדן של ילד, אבל אני גם לא מנסה להשוות.חוצמזה, קראתי באיזשהו מקום שהדבר הראשון הכי גרוע בחיין של אדם זה לאבד ילד, והדבר השני הכי גרוע בעולם זה לאבד הורה. אז לפני חודשיים וחצי קרה לי הדבר השני הכי גרוע בעולם !!! ונשבר לי הלב. למרות שזו לא הפעם הראשונה, לצערי, שנתקלתי במוות בחיים בעוצמות גבוהות, אבל זו הפעם הראשונה שמדובר בבן משפחה מדרגה ראשונה, אבא שלי!!!!!!!!! ואין מילים שיכולות להיכל את הכאב העצום. רק עכשיו אני מבין את אמא של חבר שלי (ושוב, אני לא משווה, אלא מבין את הכוונה שלה) שנהרג בלבנון שאמרה לי שזה לא קשר דם ועם כל האהבה שלה אלי ולחברים שלי שתומכים עד היום, אנחנו לא יכולים להבין. רק עכשיו אני מבין (לצערי) כמה לא הבנתי. מה? ככה אני אצטרך לחיות כל החיים? עם צער כל כך עמוק בלב? אז מה זה שווה???? ואם חס וחלילה יקרה משהו לאמא או לאח??? אני לא רוצה!!!!! אני "מטפס על הקירות" אבל אני יודע שכלום לא יעזור. אני כל הזמן רק מחפש נחמה, וקצת מזור לנפשי, אבל אני יודע שאני לא יכול למצוא. אני לפעמים הולך לבית העלמין, והתחושה המוזרה שהוא כ"כ קרוב אבל יחד עם זאת כ"כ רחוק. עולמי חרב עלי. אין "ספר הוראות" כיצד להתמודד. אבל המחנק בגרון שלא עובר, הדמות שלו מול העיניים שלי, הכאב בצד שלא עובר מאז מה שקרה. כל ים הכאב הזה שגדול מלהכיל. ואין (לשמחתי ולצערי גם יחד) מי שמבין. אני לא יכול לדבר עם המשפחה שלי כי הכל "עולה" להם ואני בטח שלא רוצה להקשות. ומה עושים??? אני גם יודע בוודאי אין לכם תשובה לזה (וקראתי אין ספור אשכולות בפורום הזה וכ"כ צר לי וכואב על כולם), אבל אין עוד היכן לשפוך את הלב.
