נשיכת כלב
שלום רב, לפני כשנה וחצי בתי נתקפה על ידי כלב אכזר אשר נשך אותה בשתי זרועותיה. האירוע היה מאד טראומתי עבורה. מיד לאחר הנשיכה, לקחנו אותה לחדר מיון, ולקח כ- 10 ימים עד שהורדנו לה את כל התחבושות. עוד כשבועיים שלושה עד שהפצעים הגלידו. ולאחר כחודשיים שלושה, בהם לא ראינו כל סימנים לשינוי, הילדה (שהיתה אז בת 9.5) הפסיקה ללכת ברחובות לבד (אנחנו גרים בשכונה אינטימית בה ילדים צעירים הולכים לבד ברחובות). לקח לי זמן להבין שהיא לא הולכת לבד בגלל שהיא פוחדת לפגוש כלבים. לאחר פרק זמן נוסף היא אף הסבירה זאת בעצמה. לאט לאט הבנו שיש פה משהו טראומטי, ואפילו הילדה התחילה לחשוב שהיא צריכה טיפול. עד שמצאנו פסיכולוגית מתאימה עבר עוד קצת זמן (באמצע, בלי כל קשר, עברנו דירה, כך שזה גם עיכב את התהליך), בכל מקרה היא נמצאת בטיפול כ- 5 חודשים. הפסיכולוגית אמרה שהיא סובלת מתופעות פוסט טראומטיות, וניתן לטפל בכך בטיפול פסיכולוגי. לאחר כ- 2 חודשי טיפול ראינו שהיא מתחילה לצאת מהבית לבד. מאד שמחנו, הרגשנו שאנחנו עומדים לקראת סוף הסיוט הנ"ל, אבל זה בעצם נעצר שם. היא היום יוצאת קצת לבד מהבית, אבל רק כשזה חובה. היא לא רוכבת על אופניים ליד בתים עם כלבים. היא תמיד בודקת את השטח האם יש כלבים באזור. כשאני הולכת איתה ברחוב אני רואה כמה היא עסוקה בכלבים. ואני שואלת, האם זה כך יהיה לנצח? אי אפשר לנצח טראומות. אני חושבת על כך שזו ההתנהגות עם טיפול, אז מה עוד ניתן לעשות. לבי כל כך כואב על הטראומה שהיא עברה. אני תמיד מאמינה שבכל רע יש גם טוב, ובמקרה הזה כל הזמן האמנתי שלמרות הטראומה הנוראה, היא תלמד לגדול עם הצרה הזו ולהתפתח, אבל אני רואה שזה לא קורה. היא עדיין בתוך העניין ולא יכולה להשתחרר. אז האם זה כך? היא לעולם לא תשתחרר? לתשובתכם אצפה, עיריתת.
שלום רב, לפני כשנה וחצי בתי נתקפה על ידי כלב אכזר אשר נשך אותה בשתי זרועותיה. האירוע היה מאד טראומתי עבורה. מיד לאחר הנשיכה, לקחנו אותה לחדר מיון, ולקח כ- 10 ימים עד שהורדנו לה את כל התחבושות. עוד כשבועיים שלושה עד שהפצעים הגלידו. ולאחר כחודשיים שלושה, בהם לא ראינו כל סימנים לשינוי, הילדה (שהיתה אז בת 9.5) הפסיקה ללכת ברחובות לבד (אנחנו גרים בשכונה אינטימית בה ילדים צעירים הולכים לבד ברחובות). לקח לי זמן להבין שהיא לא הולכת לבד בגלל שהיא פוחדת לפגוש כלבים. לאחר פרק זמן נוסף היא אף הסבירה זאת בעצמה. לאט לאט הבנו שיש פה משהו טראומטי, ואפילו הילדה התחילה לחשוב שהיא צריכה טיפול. עד שמצאנו פסיכולוגית מתאימה עבר עוד קצת זמן (באמצע, בלי כל קשר, עברנו דירה, כך שזה גם עיכב את התהליך), בכל מקרה היא נמצאת בטיפול כ- 5 חודשים. הפסיכולוגית אמרה שהיא סובלת מתופעות פוסט טראומטיות, וניתן לטפל בכך בטיפול פסיכולוגי. לאחר כ- 2 חודשי טיפול ראינו שהיא מתחילה לצאת מהבית לבד. מאד שמחנו, הרגשנו שאנחנו עומדים לקראת סוף הסיוט הנ"ל, אבל זה בעצם נעצר שם. היא היום יוצאת קצת לבד מהבית, אבל רק כשזה חובה. היא לא רוכבת על אופניים ליד בתים עם כלבים. היא תמיד בודקת את השטח האם יש כלבים באזור. כשאני הולכת איתה ברחוב אני רואה כמה היא עסוקה בכלבים. ואני שואלת, האם זה כך יהיה לנצח? אי אפשר לנצח טראומות. אני חושבת על כך שזו ההתנהגות עם טיפול, אז מה עוד ניתן לעשות. לבי כל כך כואב על הטראומה שהיא עברה. אני תמיד מאמינה שבכל רע יש גם טוב, ובמקרה הזה כל הזמן האמנתי שלמרות הטראומה הנוראה, היא תלמד לגדול עם הצרה הזו ולהתפתח, אבל אני רואה שזה לא קורה. היא עדיין בתוך העניין ולא יכולה להשתחרר. אז האם זה כך? היא לעולם לא תשתחרר? לתשובתכם אצפה, עיריתת.
