נשמות מפותחות ושאינן מפותחות

[ה שורדת]

נשמות מפותחות ושאינן מפותחות

רציתי לשאול את דעתכם בעניין מסויים שמעסיק אותי לאחרונה: האם לדעתכם נשמה מפותחת (יחסית) יכולה להיוולד להורים שנשמותיהם לא מפותחות? והאם זה משהו שמועיל לאותה נשמה? מקדם אותה? או דווקא להיפך וזה משהו שעלול לעכב את התפתחותה? ולמה בכלל דבר כזה קורה? לא היה עדיף שאותה נשמה תיוולד להורים נורמלים? שיעודדו עוד יותר את הצמיחה וההתפתחות שלה? כי הורים עם נשמות ברמה כזו לעניות דעתי מזיקים לנשמה וגורמים לה לרצות לסיים את החיים, אז מה היה הרעיון של אלוהים בדיוק?

 

[גריני]

שלום לך, שורדת

ראשית, אני לא יודעת מנין את (או מישהו אחר) יודעת - מיהי נשמה מפותחת ומי לא.... הדברים לא תמיד כפי שאנחנו רואים. יכול להיות שדווקא הורים שנראים "לא מפותחים" - ייתכן שהם מורים שלך, נוהגים בך בצורה מסויימת - על מנת ללמד אותך שיעור. אני גם לא חושבת ש"שידוך" שבין הורים לילדים נעשה ע"י אלוהים (ואני מבינה מתוך שאלתך, ש"אלוהים" עבורך הוא איזשהו אב-עליון, או פרסונה כלשהי שאחראית על כל מה שקורה כאן - שזה נושא לדיון בפני עצמו). כמו שאני מבינה את הדברים, אנחנו בעצמנו מחליטים - בהסכם הדדי - על ההורים שלנו, כך שכל הטענות צריכות להיות מופנות אלינו-עצמנו... ובעצם - במקום "טענות" - כדאי לחשוב בצורה עמוקה - מהו השיעור, או השיעורים אותם אנחנו לומדים באמצעות המצבים הקשים, שמשכנו אל חיינו. אני חושבת שהורים קשים "מקדמים" אותנו יותר מאשר הורים רכים ואולי מפנקים! ראי מה קורה לילד קטן שפינקו אותו, איך הוא לא כ"כ יודע לדאוג לעצמו, איך אין לו עצמאות וחוסן פנימי. לעומתו, ילד שהיו "קשים" אליו - מתחסן, מתחזק ובאיזשהו שלב אף לומד לאהוב את עצמו - בזכות עצמו - ולא בזכות זה שמישהו אומר לו כל הזמן שהוא נפלא! זהו השיעור הגדול ביותר והקשה ביותר לכולנו - לאהוב את עצמנו, בלי קשר לפידבק שאנחנו מקבלים מהסביבה. ועניין אחרון, שאולי נתפסתי אליו - את כותבת על הורים שגורמים לנשמה לרצות לסיים את חייה... יקירתי, החיים לפעמים קשים ללא נשוא... נדמה לי שכולנו עוברים תקופות בהן נראה לנו שאי אפשר יותר, שדי נמאס, ורוצים שהכל ייגמר! אבל - כשעוברים את התקופה הזו, ומסתכלים עליה אחורנית - ולאחר שעלינו על דרך רוחנית (ואת בוודאי בדרך הזאת, אחרת לא היית כותבת בפורום הזה דווקא) - מבינים שבכל הקשיים האלה היה טמון זרע של צמיחה! הצמיחה מתחילה כאשר את מסוגלת להביא את עצמך לסליחה, קודם כל! סליחה לעצמך וסליחה לאחרים, גם להורים. להבין שההורים עושים את הטוב ביותר שהם יודעים! שאם הם פגעו בך, מן הסתם הם פגועים בעצמם - ופועלים בדרך זו מתוך משהו פצוע בתוכם! להבין גם שברובד הנשמה שלך בחרת דווקא בהורים אלה, וכנראה שהיתה לך סיבה מספיק טובה. נסי תמיד - להסתכל קדימה בתקווה, במקום אחורנית בזעם

 

[ה שורדת]

תודה...

תודה שהזכרת לי את מה ששכחתי גריני. קורה ששוכחים לא?

במיוחד ברגעים קשים...