כל פעם קורה דבר מה
New member
נשמח לעצה מהורים עם רקע דומה
אנחנו בני 39. בבית בן (כמעט) שלוש וחצי שהושג בטיפולים של איקקלומין והזרעות בניסיון השני.
מאז שהוא בן שנה, בטיפולים להריון שני. כשנה של איקקלומין+הזרעות, במהלכה הריון+הפלה, גילוי חצוצרות חסומות ואז מעבר ל-IVF.
ב-IVF היו 5 סבבים שלא הצליחו. בנוסף כריתת שחלות, כך שסיכוי להריון טבעי לעולם לא עוד.
מהמעבדה נמסר כי במהלך ה-IVFs העוברים בכללי היו עם שברים, לרוב בינוניים. האשמה מוטלת על בייציותי ה"מזדקנות".
ועכשיו להתלבטות והיעוץ-
אנחנו עומדים בפני השאלה האם וכמה עוד להמשיך IVF ומתי לעבור לתרומת ביציות.
אני לא נהיית יותר צעירה, וכך גם הביציות שלי... הרופאה אמרה כי הסיכוי הטוב והמהיר ביותר שלנו להשיג הריון הוא בתרומת ביציות.
ואנחנו, בעיקר אני, מ א ו ד בלבטים.
מצד אחד הבן שלנו כבר גדל ולכולם בגן יש אח תינוק וגם הוא רוצה (לא מבקש מפורשות, אבל למשל כל הזמן קורא לבובות שלו "התינוק שלי" וכו'), גם אני כבר רוצה להיות בהריון "ולגמור" עם ענייני הילודה מבחינתי (לא תכננו יותר משתי לידות, גם לפני שידענו כמה המסע יהיה קשה).
מצד שני, אמנם תינוק מתרומה הוא שלי ויש אפיגנטיקה, אבל הוא לא יהיה 100% שלי גנטית, למרות שכן חוקית, רגשית וכו. ואני לא מצליחה לא לרצות עוד ילד ביולוגי שלי, ולהפוך את בני לאח גדול לילד/ה מאותם שני הורים בדיוק.
האם יש עוד הורים כאן שנמצאים בסיטואציה דומה ויכולים לתת עוד פרספקטיבה ולשתף מה חשבו/החליטו
כמובן אפשר ואשמח בפרטי.
אני לא מתכוונת לשפוט אף אחד, אני פשוט מתקשה להחליט כמה "למשוך" ולהמשיך עם ההורמונים והשאיבות וכו לפני שאחליט שמעדיפה הריון כמה שיותר מהיר בעדיפות על להיות כמה שיותר שלי.
מקווה שהסברתי את עצמי כראוי ומצטערת אם יצא ארוך מידי.
אנחנו בני 39. בבית בן (כמעט) שלוש וחצי שהושג בטיפולים של איקקלומין והזרעות בניסיון השני.
מאז שהוא בן שנה, בטיפולים להריון שני. כשנה של איקקלומין+הזרעות, במהלכה הריון+הפלה, גילוי חצוצרות חסומות ואז מעבר ל-IVF.
ב-IVF היו 5 סבבים שלא הצליחו. בנוסף כריתת שחלות, כך שסיכוי להריון טבעי לעולם לא עוד.
מהמעבדה נמסר כי במהלך ה-IVFs העוברים בכללי היו עם שברים, לרוב בינוניים. האשמה מוטלת על בייציותי ה"מזדקנות".
ועכשיו להתלבטות והיעוץ-
אנחנו עומדים בפני השאלה האם וכמה עוד להמשיך IVF ומתי לעבור לתרומת ביציות.
אני לא נהיית יותר צעירה, וכך גם הביציות שלי... הרופאה אמרה כי הסיכוי הטוב והמהיר ביותר שלנו להשיג הריון הוא בתרומת ביציות.
ואנחנו, בעיקר אני, מ א ו ד בלבטים.
מצד אחד הבן שלנו כבר גדל ולכולם בגן יש אח תינוק וגם הוא רוצה (לא מבקש מפורשות, אבל למשל כל הזמן קורא לבובות שלו "התינוק שלי" וכו'), גם אני כבר רוצה להיות בהריון "ולגמור" עם ענייני הילודה מבחינתי (לא תכננו יותר משתי לידות, גם לפני שידענו כמה המסע יהיה קשה).
מצד שני, אמנם תינוק מתרומה הוא שלי ויש אפיגנטיקה, אבל הוא לא יהיה 100% שלי גנטית, למרות שכן חוקית, רגשית וכו. ואני לא מצליחה לא לרצות עוד ילד ביולוגי שלי, ולהפוך את בני לאח גדול לילד/ה מאותם שני הורים בדיוק.
האם יש עוד הורים כאן שנמצאים בסיטואציה דומה ויכולים לתת עוד פרספקטיבה ולשתף מה חשבו/החליטו
כמובן אפשר ואשמח בפרטי.
אני לא מתכוונת לשפוט אף אחד, אני פשוט מתקשה להחליט כמה "למשוך" ולהמשיך עם ההורמונים והשאיבות וכו לפני שאחליט שמעדיפה הריון כמה שיותר מהיר בעדיפות על להיות כמה שיותר שלי.
מקווה שהסברתי את עצמי כראוי ומצטערת אם יצא ארוך מידי.