נשמע טיפשי... אבל אני שואלת ברצינות גמורה

[jewel4]

נשמע טיפשי... אבל אני שואלת ברצינות גמורה

אני כיום בת 44.
בילדותי, אני לא זוכרת בדיוק באיזה גיל, אבל נראה לי סביבות 7 ומעלה, בעקבות כל מיני סיבות שלא אפרט מפאת אורך... יצרתי לעצמי עולם פנימי מקביל לעולם המציאותי. מאז (עד היום, כולל), אני מנהלת עם עצמי דיונים ושיחות, ישנם גם עימותים וויכוחים, משחקי כוח ושיחות עומק וכד'.
היום אני יודעת שהעולם הפנימי מייצג את האני האמיתי שלי. זה שחושש להשמיע קול, לעומת האני שלי בעולם החיצוני שאינו אמיתי אלא דמות שפועלת לפי כללי החברה בניסיון לשמור על אוירה נעימה ושקט.
מאז ומתמיד, בשיחות שלי עם עצמי אני פונה אל רבים. הכוונה שאני כאילו מדברת אל מספר אנשים, לא אל דמות דמיונית אחת.
אני מחשיבה את עצמי כבעלת אישיות מפוצלת (לא לפי כללי הפסיכולוגיה, אבל בכל זאת מתקיימים בי שני אנשים שונים) אז למה אני פונה אל עצמי בלשון רבים..?

תודה!

 

[מירי קולר]

jewel4

השאלה שהעלית הינה מעניינת. גישות פסיכולוגיות רבות מציגות את האני האמיתי והאני השקרי או המזוייף כחלקים שיש לכל אחד מאתנו. מרביתנו חיים עם אני מזוייף דומיננטי אשר איננו בהכרח רק שלילי. יש לו פונקציות חשובות המאפשרת השתלבות בחיים החברתיים והמקצועיים. הבעיה הנוצרת היא שלעיתים חלקים אלו תופסים יותר מדי מקום בחיי האדם וגורמים לריחוק מהרגשות והאני האמיתי ומצב זה עלול לגרום למצוקה רגשית עזה. השאלה הנשאלת היא האם את מצליחה לתפקד בחיי היומיום והאם העולם הפנימי פוגע ביחסיך עם הסביבה? סביר להניח שכילדה היית במצוקה רגשית עזה ובאופן לא מודע יצרת לעצמך עולם דמיוני אשר אפשר לך לשרוד בתוך המציאות בה חיית. קבלת שם אפשרות להביע את עצמך ולבטא את רגשותיך. אם הבנתי נכון - העולם הזה עדיין פועל ואקטיבי במקום שיהיה הסתגלותי? השאלה שלך לא לגמרי ברורה. את רוצה לדעת מדוע את ממשיכה לדבר אל עצמך בלשון רבים או שמא את שואלת שאלה אחרת? האם את מודאגת עקב כך?

 

[jewel4]

תודה + תשובות לשאלותייך

אכן זיהית נכון ובאופן מאוד מדוייק...
יצרתי את העולם הפנימי שלי כיוון שלא היתה לי אפשרות להביע את עצמי בעולם האמיתי. כל הבעה שלי, מילולית או רגשית, היתה נתקלת בתגובה מדכאת כלשהי (זלזול, השפלה, לעג וכד') מכל הסובבים אותי, בעיקר הקרובים ביותר שהיו בני משפחתי. לכן, כבר בגיל צעיר הבנתי שאת הדברים הפרטיים שלי עלי לשמור בפנים ולהוציא החוצה רק את מה שאנשים אחרים יסכימו לקבל. השארתי בחוץ "אני" אחר שיודע להתמודד עם המציאות. לצערי, היות ואת העולם הפנימי הזה יצרתי בגיל כל כך צעיר, אני לא מכירה משהו אחר והעולם הזה מלווה אותי עד היום. כך שהחיים שלי נחלקים לשניים. אלה שאני חווה בפנים, לבד לגמרי (לא תופתעי לדעת שאני רווקה וללא ילדים), ואלה שאני חווה בחוץ שבעיני הם ריקים מתוכן כי אינם אמיתיים כלל. וכמו שרשמת בעצמך, העולם החיצוני תופס את רוב המקום כיוון שהוא מתקיים כל זמן שאני נמצאת בחברת אנשים (מוכרים או זרים) ואני לא מסוגלת לחבר כלל בין שני העולמות האלה. ואכן, אני במצוקה רגשית מאוד קשה עד שנדמה לי שאני לא מסוגלת בכלל להרגיש רגשות. כיוון שבין היתר, העולם החיצוני שלי מייצג את אותם אנשים שדיכאו אותי בילדותי והוא ממלא את התפקיד שלהם ומדכא את האני הפנימי שלי בכל פעם שהוא רוצה להביע רגש כל שהו.
קצת נסחפתי עם האורך...
פתחתי את הפוסט הזה עם שאלה שעלתה לי מתוך עניין: למה אני מדברת אל עצמי כאילו אני מדברת אל קהל או חבורת אנשים. אבל עכשיו אני טיפה מבולבלת ולא באמת יודעת מה אני רוצה להגיד. אולי סתם חיפשתי סיבה לפרוק.

לשאלתך... כן, אני מודאגת מקיומו של העולם הפנימי. או יותר נכון מקיומו של החיצוני, כי הוא השקרי. וככל שמתקדמות השנים אני פחות יכולה לשאת את הדמות החיצונית והשקרית הזו וזה גורם לי לברוח פנימה. אני מעדיפה להיכנס לתוך העולם הדמיוני שלי, שיש בו הכל, ולהיות לבד, מאשר "ללבוש דמות" ולשבת עם אנשים. אני מתרחקת מאנשים ומעדיפה להיות לבד, כי רק כך אני יכולה להיות אני. אבל אז אני לבד....

ובגלל הלבד, אני כבר לא רואה טעם בשום דבר.

 

[מירי קולר]

jewel4

ערב טוב
בהמשך לתשובתך לא הבנתי באם את עובדת ומנהלת אפילו למראית עין חיים רגילים. מה שאת מתארת שונה ממה שתארתי משום שההתכנסות שלך פנימה הינה יותר בריחה מהעולם האמיתי ומהתמודדות אתו. יפה תארת את ההתכנסות שלך לתוך עולם הפנטזיה ואז זה מספק לך תחושה של מוגנות וגם של הצלחה. התאור שלך שאת פוגשת במציאות תגובות הקשורות בדמויות הפוגעות גורמות לי להבין שאת בטיפול או שהיית בטיפול. אני מקווה שאת לא מוותרת על האפשרות של שיפור מצבך הנפשי וממשיכה להיות בטיפול...
אני דוגלת בעמדה שהתמודדות עם המציאות היא העיקר והחשובה ביותר. לברוח לעולם דימיוני רק יחמיר את מצבך הנפשי ולכן אל תוותרי והמשיכי לנסות ולפתור את הקשיים וללמוד להתמודד עם מצבך.
מעניין מה חברים/חברות בפורום הקוראות את ההתכתבות שלנו מרגישות/חושבות. יש עוד אנשים היודעים לזהות מצב דומה בחייהם.

 

[jewel4]

שוב תשובות, הפעם קצת יותר קצר

אני מנהלת חיים רגילים. וכמו שתארת במדוייק - למראית עין.
אני מלומדת (בעלת תואר ראשון בחינוך, ועוד מספר תעודות מקצועיות ותעודות סיום למיניהן שאינן קשורות מטעמי הרחבת אופקים).
כמעט בכל התפקידים בהם עבדתי הגעתי לדרגות סגן או מנהל. אנשים סומכים עלי, מעריכים אותי, אוהבים אותי.
אני מוכשרת, חכמה, נאה, מיוחדת.
הכל נראה טוב - אז איך זה שאני אומללה?
כי הכל המצאה. יצרתי את האישיות הזו כדי שתהיה לי זכות קיום.
וזה מעייף. לכן אני צריכה להיות לבד כדי לנוח, כדי להיות אני ולהפסיק להעמיד פנים. פרקי הזמן בהם אני רוצה להיות לבד הולכים ומתארכים. זה מדאיג אותי.

הייתי בטיפול, כמה שנים עם מספר פסיכולוגיות שונות, אבל הפסקתי. לא הרגשתי שזה עובד, משהו לא "התיישב" לי נכון... אל רוב התובנות הגעתי לבד, עם עצמי. אבל תובנות בלבד, זה לא מספיק. אז ויתרתי, כן. התייאשתי לגמרי ואני לא מרגישה טעם לנסות ולהמשיך, זה נראה לי כבר חסר סיכוי. אבל לאחרונה הבנתי שאני לא יכולה להיות בטיפול קלאסי, כיוון שברגע שאני נמצאת בנוכחות מישהו אחר, מי שמדברת היא האני החיצונית. הדרך היחידה בה האני הפנימי שלי יכול להתבטא, היא באמצעות מחשבה (לא ריאלי לטיפול....) או באמצעות כתיבה, ללא קול.... ובאמת, מגיל 17 ועד היום אני מנהלת יומנים כתובים, בהם אני פורקת את התחושות והמחשבות שלי. רק שם אני יכולה. זה גם מה שאני עושה פה.
אבל שוב, זה להיות לבד.
תודה לך על ההתייחסות!!

 

[אופירA]

אני יכולה להזדהות עם חלק מסוים מדברייך

לא עם כל התיאור, של אני חיצוני ופנימי שונים, ולא עם הדיבור שתיארת. וגם לא עם ההרגשה שטיפול לא עובד ולא מתיישב לך נכון.
אבל כן עם היכולת להירגע רק כשאני לבד. הצורך להיות לבד כדי לנוח, והעייפות שיש באינטרקציה עם העולם החיצוני. אמנם אני לא מרגישה שהאינטרקציה הזו היא העמדת פנים, אני מרגישה שזו אני, אבל זה מעייף אותי ויש לי צורך להיות לבד ולהירגע עם ה"מוצץ" שלי.
ופרקי הזמן הללו, ההולכים ומתארכים. וחוסר הרצון לענות לטלפונים/לצלצול בדלת, בגלל הצורך בשקט ובמנוחה מתמשכים.

לא רע לי לבד (עם החתולים בבית), וטוב לי האיזון בין הלבד לבין האינטרקציה עם החוץ (עבודה, חברות, שכנים, משפחה). אבל אני לא יכולה לדעת אם לנצח יהיה לי טוב כך. אם הבדידות לא תהפוך לסבל למשל בגיל הזקנה, כשכבר לא תהיה עבודה. וכיוון שאני לא יכולה לדעת, אני לא חושבת על זה.
והאמת, אני אופטימית לגבי העתיד. אני חושבת שתחומי העניין ישתנו, ושאני יכולה להתאים את הסביבה החיצונית שלי בהתאם לצרכים המשתנים (יש מועדונים, יש דיור מוגן, אפשר להתנדב בכל מיני תחומים, אולי בעתיד ארגיש הנאה וכוח לעסוק באומנות).

 

[jewel4]

אני דווקא כן חושבת על העתיד

ואפילו חוששת ממנו, כי היום אני לבד. נכון שהזמנים משתנים והכל יותר זמין והאפשרויות הן רבות.
אבל צריך לממן את כל זה.
אחרי שנים של בדידות, אלא אם את "מסודרת" יהיה קשה מאוד לחיות חיים טובים בגיל מבוגר (בשבילי הוא מעבר לפינה, 20-25 שנה, הזמן טס).
&nbsp
אני חושבת הרבה על העתיד, ואם אני רוצה לפגוש אותו.

 

[חלי שניר1]

עולם פנימי ועולם חיצוני

שלום לכן,
בהמשך לדברים שכתבה מירי, כולנו מגלים בשלב די מוקדם שיש דברים שעדיף לשמור לעצמינו, כי הסביבה לא תבין או לא תקבל, וחשיפת הדברים אלה תביא רק לכאב.
מצד שני הצלחתן לבנות עולם חיצוני "נורמטיבי", מתפקד ואפילו מוצלח, אבל בהרגשתכן הוא מזוייף, ובדרך ויתרתן על האפשרות לחלוק את עולמכן הפנימי עם אדם אחר וכך נותרתן לבד.
פיצולים כאלה קיימים אצל כולנו - ברמות שונות. השאלה היא איך ניתן לאחות את הקרע בין העולמות כדי לאפשר ל"עצמי האותנטי" להיות פחות לבד;
איך ניתן לעזור לעולם הפנימי להביע את עצמו - כמובן, במקום שבו הוא ירגיש בטוח?

 

[jewel4]

השורות האחרונות שלך... הן שאלת מיליון הדולר.

אי אפשר לבד.

 

[חלי שניר1]

אי אפשר לבד

נכון.
יש סיבה שבגללה העולם הפנימי נסגר בפני אנשים אחרים, ולא יפתח פתאום מעצמו.
אבל אפשר לעזור לך לעזור לו להיפתח - בתוך קשר שבו בהדרגה יבנה אמון, תתפתח תחושת ביטחון, תילמד השפה המתאימה - ואז גם תתאפשר היפתחות.
בהצלחה,
חלי