נשמע לכם מוכר? לא במקרה
מאת תלמידי החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית
מאמר קצר מביטאון הגיגית מהדורת "אלוהים", סמסטר א' תשע"ג:
בן לנדאו
מה משמעותו של סבל החפים? כלום אין הוא מעיד על עולם נטול א-לוהים, יקום שבו האדם הוא קנה מידה היחיד של טוב ורע? התגובה הפשוטה ביותר, הנפוצה ביותר, תהיה בחירה באתאיזם. שהיא גם תהיה התגובה ההגיונית ביותר של כל אלה שעד לרגע זה תפסו את א-לוהים כמין אלוהות של גן ילדים, המחלקת פרסים, מטילה עונשים או סולחת על משגים, וברוב טובה, מתייחסת אל בני האדם כאל ילדים נצחיים. אבל אני חייב לשאול את האנשים האלה: באיזה מין דמון צר-אופקים, באיזה מין קוסם מוזר איכלסתם את השמים שלכם, אתם, המכריזים היום שהשמים האלה בעצם - ריקים? ומדוע אתם ממשיכים לחפש, תחת השמים הריקים האלה, עולם שהוא הגיוני וטוב?
מילים אלו לקוחות ממאמר של עמנואל לוינס שכותרתו "לאהוב את התורה יותר מאשר את א-לוהים", שפורסם פעמיים בעברית: כנספח לסיפור "יוסל רקובר מדבר אל א-לוהים" שאותו הוא בא להרחיב ופעם נוספת בספר "חירות קשה" [Difficile Liberte]. הפעם הראשונה שבה קראתי את המילים האלה, לפני קרוב לעשרים שנה, השאירה בי רושם שלא פגה עוצמתו עד היום. לא נאמר כאן משהו שלא יכולתי להעלות על הדעת לבד, אבל בתחילת חיי הבוגרים, עת חיפשתי ניסוח לסוג האמונה שלאורה רציתי לחיות, הרגשתי שמצאתי אותו. עדיין רב הנסתר על הנגלה בפסקה הקטנה הזאת אבל היא פותחת פתח. הפתח למה שלוינס במאמר אחר מתוך "חירות קשה" מכנה "דת של מבוגרים". פרט אחד מהביוגרפיה האישית של לוינס חשוב כדי לקרוא את הציטוט לעיל ולהרגיש את כל עוצמתו: המאמר הזה נכתב אחרי שנודע לו שכל משפחתו נרצחה בשואה. והנה, אל מול הדרמה האישית, שמשתלבת בדרמה הכללית, לא חש לוינס מצוקה תיאולוגית. השואה מהווה כר פורה להגותו אך היא לא משנה מהותית את יחסולא-לוהים. וכך, במהלך הזה הוא דחה את שתי הגישות שהן כתמונת ראי האחת לשנייה. מחד גיסא זו ששואלת, כשאלה רטורית איפה היה א-לוהים בשואה, על מנת להוכיח שהוא לא קיים. ומאידך גיסא, זו שמתיימרת להסביר באופן פשטני. ויהיה זה הסבר ציוני מבית מדרשו של הרב צבי יהודה על כך שהשואה הייתה דחיפה בגב ליהודים בגולה, או הסבר אנטי-ציוני שמדבר על כעסו של א-לוהים בשל הפעילות הציונית, או הסבר חרדי קלאסי על כך שרוב העם לא שמר מצוות. כל הגישות האלה סותמות את הגולל על האפשרות לבנות תיאולוגיה, להמשיך את העיסוק התמידי של העם היהודי בקשריו עם א-לוהים, ביכולת לשוח שיח על או לפני האל מתוך בגרות, עם מבט מפוקח על העולם בלי לנסות לפסוח עליו כדי לתת הסברים מטאפיזיים שאין להם אחיזה במציאות. לוינס פתח לי את האפשרות הזאת מחדש. ומכאן אפשר לחזור לצו שמהדהד מאז ימי הלל הזקן: "ואידך, זיל גמור".
.
מאת תלמידי החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית
מאמר קצר מביטאון הגיגית מהדורת "אלוהים", סמסטר א' תשע"ג:
בן לנדאו
מה משמעותו של סבל החפים? כלום אין הוא מעיד על עולם נטול א-לוהים, יקום שבו האדם הוא קנה מידה היחיד של טוב ורע? התגובה הפשוטה ביותר, הנפוצה ביותר, תהיה בחירה באתאיזם. שהיא גם תהיה התגובה ההגיונית ביותר של כל אלה שעד לרגע זה תפסו את א-לוהים כמין אלוהות של גן ילדים, המחלקת פרסים, מטילה עונשים או סולחת על משגים, וברוב טובה, מתייחסת אל בני האדם כאל ילדים נצחיים. אבל אני חייב לשאול את האנשים האלה: באיזה מין דמון צר-אופקים, באיזה מין קוסם מוזר איכלסתם את השמים שלכם, אתם, המכריזים היום שהשמים האלה בעצם - ריקים? ומדוע אתם ממשיכים לחפש, תחת השמים הריקים האלה, עולם שהוא הגיוני וטוב?
מילים אלו לקוחות ממאמר של עמנואל לוינס שכותרתו "לאהוב את התורה יותר מאשר את א-לוהים", שפורסם פעמיים בעברית: כנספח לסיפור "יוסל רקובר מדבר אל א-לוהים" שאותו הוא בא להרחיב ופעם נוספת בספר "חירות קשה" [Difficile Liberte]. הפעם הראשונה שבה קראתי את המילים האלה, לפני קרוב לעשרים שנה, השאירה בי רושם שלא פגה עוצמתו עד היום. לא נאמר כאן משהו שלא יכולתי להעלות על הדעת לבד, אבל בתחילת חיי הבוגרים, עת חיפשתי ניסוח לסוג האמונה שלאורה רציתי לחיות, הרגשתי שמצאתי אותו. עדיין רב הנסתר על הנגלה בפסקה הקטנה הזאת אבל היא פותחת פתח. הפתח למה שלוינס במאמר אחר מתוך "חירות קשה" מכנה "דת של מבוגרים". פרט אחד מהביוגרפיה האישית של לוינס חשוב כדי לקרוא את הציטוט לעיל ולהרגיש את כל עוצמתו: המאמר הזה נכתב אחרי שנודע לו שכל משפחתו נרצחה בשואה. והנה, אל מול הדרמה האישית, שמשתלבת בדרמה הכללית, לא חש לוינס מצוקה תיאולוגית. השואה מהווה כר פורה להגותו אך היא לא משנה מהותית את יחסולא-לוהים. וכך, במהלך הזה הוא דחה את שתי הגישות שהן כתמונת ראי האחת לשנייה. מחד גיסא זו ששואלת, כשאלה רטורית איפה היה א-לוהים בשואה, על מנת להוכיח שהוא לא קיים. ומאידך גיסא, זו שמתיימרת להסביר באופן פשטני. ויהיה זה הסבר ציוני מבית מדרשו של הרב צבי יהודה על כך שהשואה הייתה דחיפה בגב ליהודים בגולה, או הסבר אנטי-ציוני שמדבר על כעסו של א-לוהים בשל הפעילות הציונית, או הסבר חרדי קלאסי על כך שרוב העם לא שמר מצוות. כל הגישות האלה סותמות את הגולל על האפשרות לבנות תיאולוגיה, להמשיך את העיסוק התמידי של העם היהודי בקשריו עם א-לוהים, ביכולת לשוח שיח על או לפני האל מתוך בגרות, עם מבט מפוקח על העולם בלי לנסות לפסוח עליו כדי לתת הסברים מטאפיזיים שאין להם אחיזה במציאות. לוינס פתח לי את האפשרות הזאת מחדש. ומכאן אפשר לחזור לצו שמהדהד מאז ימי הלל הזקן: "ואידך, זיל גמור".
.