נשמע מוכר משהו...
- פותח הנושא בלולולה
- פורסם בתאריך
לפני כמה חודשים נתקלתי בכתבה
ב-NRG, שבה הוצג מחקר סטטיסטי הנוגע לאחוזי האוטיזם המאובחנים בשנת 2013. נתוני המחקר - שנותחו לקראת סוף השנה - הוצגו באופן מהוסס. החוקרים הגיעו ל-1 מתוך 70, אבל תוך כדי עיבוד הנתונים הם הבינו שמשהו באופן שבו ניסחו את שאלות המחקר היה לא נכון (לא מדויק). לכן הם הסבירו שלמרות ש"טכנית" תוצאת המחקר היא 1 מתוך 70, להערכתם הנתון הקרוב יותר לנכון הוא למעשה 1 מתוך 50. ועוד הם סייגו ואמרו שלדעתם התוצאה כנראה אף עולה על זה - לכן יש בדעתם לערוך שוב מחקר נוסף במהלך 2014...
אני מהרהרת לא מעט בנושא הזה. גם בשאלת ה"אבחון יתר", גם בנוגע לאופן שבו מחושבים ומוצגים הנתונים.
אם לוקחים לדוגמה קבוצה של מאובחנים שנמצאו על הספקטרום האוטיסטי בגילאים בין שנתיים לחמש - ומוצאים שהיחס הוא 10 מתוך מאה, ואז מערבבים את הנתון עם האחוז הכללי הידוע ביחס לאוכלוסיה הבוגרת (לדוגמה 1 מתוך אלף), אז האחוז הכללי המובא בפני הציבור נראה נמוך הרבה יותר מכפי שהוא בפועל.
גם ה-DSM5, שפורסם בשנה שעברה, כשקוראים לפרטים את ה"אבחנות" הפסיכיאטריות המוצגות בו - מזמינות את המסקנה המגוחכת ש-כ90% מכלל האוכלוסיה סובלים מהפרעה פסיכיאטרית כזאת או אחרת.
אם אתה נער בגיל ההתבגרות והתחצפת לאמא'שך יותר מפעמיים בחודש - אתה בפנים.
אם את סובלת מתסמונת קדם-וסתית שכוללת כאבי ראש, בטן וג'ננה - את בפנים.
אם התפגר אבא שלי במפתיע - ובמהלך החודש הראשון הייתי הלומת הפתעה, לכן התחלתי להתאבל עליו בדיליי של חודש - אני בפנים.
ויש שם עוד הרבה "אבחנות" שמגחיכות בעיניי את מצבנו האנושי הכללי. באסה בעקבות פרידה, או קושי במציאת עבודה - היא פתח להיכנס להגדרה של "דיכאון". מרד גיל ההתבגרות גובל בשחיתות. אם את מוותרת על התור שלך לטובת איזו זקנה - את בבעיה, ואם התרגזת והרמת את הקול על מישהו שדחף אותך ונכנס לפנייך בכוח - אז את בבעיה. גם הזקנה לא בסדר - שקשה לה עם התור. והנדחף זקוק לטיפול באגרסיות. גם הקופאית, אגב, נמצאת עמוק בתוך ה"קריטריונים", היא צעקה על הבן המתחצף שלה בבוקר, ועכשיו היא מתייסרת ומתלבטת מהבוקר האם היא איבדה את הסמכות ההורית, או האם הבן שלה זקוק לטיפול תרופתי נגד חוצפה. כיוון שזה מעסיק אותה בלי הפסק כבר מהבוקר, אז חשיבה מרובה בנושא צר מוגדרת כ-OCD. ויכול להיות שהבעיה היא בכלל אצלה והיא זקוקה לטיפול תרופתי...מה גם שהיא לא מצליחה להבין מי צריך לעבור קודם בקופה - החוצפן, הזקנה או את.
אפילו הפסיכיאטרים מגחכים לאבחנות של ה-DSM החדש. זאת אומרת בתנאי שהם לא מוצאים את עצמם עמוק בתוכו, עונים לקריטריון כזה או אחר. במקרה כזה - עליהם לבחור אחת משתיים, או להסתיר, להכחיש ולהתכחש לעצמם, או ללכת אל קצה הגיחוך ולעמוד בקרבת הגבול הלא ברור בין פסיכיאטר ופסיכופת.
אני מצרפת קישור למאמר מהארץ, הפרעת הקשב החדשה, גם הוא של אלן שוורץ.
הצד האחר - המאוד בעייתי בנושא הזה, הוא שבקבוצת הגיל של הצעירים ילדים פעוטות ותינוקות - מתאספים ומתרבים מאוד ילדים עם קשיים נוירולוגיים ממשיים. אני שמה בצד את הנושא ה"התנהגותי". לדעתי הנושא ההתנהגותי הוא תוצאה של אי-יכולת לטפל בסיבה. פגיעות נוירולוגיות אינן ניתנות לתיקון או לטיפול - וכיוון שהן גורמות לסבל פיזי ממשי למי שסובלים מהן, הן מתבטאות בסופו של דבר ב"התנהגות".
מערכת הבריאות, והרפואה - אינם מסוגלים להתמודד או לפתור את הבעיה הזאת.
כל היומרה "להוציא" ילדים פגועים נוירולוגית באמצעות טיפולים כמו "מסלולים עוקפים" או טיפול באילוף (ABA) - אינם מטפלים ממש, וודאי לא פותרים את מהות הפגיעות של הילדים. אפילו הורים שבטוחים שתכנית האילוף ההתערבותי בגיל הרך "הצילה" את הילד שלהם, מגלים בגיל מאוחר יותר שלא רק שה"שיפור" היה רק סוג של מראית עין טכנית - אלא שיש לו גם מחיר הרבה יותר גבוה בדמות קשיים פסיכולוגיים ונפשיים חריפים הרבה יותר.
כיוון שכך - מערכת הבריאות "מגלגלת" את האחריות לטיפול והתמודדות עם הילדים אל מערכת החינוך - שבתורה, בשום אופן לא יכולה להתמודד עם הילדים והקשיים שלהם. לכן הם מגלגלים את הילדים שוב אל הפסיכיאטרים - שישתיקו אותם, או יעוררו אותם באמצעות תרופות פסיכיאטריות.
ובינתיים? תעשיה שלמה מתפרנסת היטב-היטב מהחגיגה המפוקפקת הזאת. החל ביצרני התרופות, והמשך בפסיכיאטרים, פסיכולוגים, קלינאי תקשורת, מרפאים בעיסוק.
אני רואה את זה כשיקוף למצב שלנו כחברה, וכבני אנוש בכלל.
ב-NRG, שבה הוצג מחקר סטטיסטי הנוגע לאחוזי האוטיזם המאובחנים בשנת 2013. נתוני המחקר - שנותחו לקראת סוף השנה - הוצגו באופן מהוסס. החוקרים הגיעו ל-1 מתוך 70, אבל תוך כדי עיבוד הנתונים הם הבינו שמשהו באופן שבו ניסחו את שאלות המחקר היה לא נכון (לא מדויק). לכן הם הסבירו שלמרות ש"טכנית" תוצאת המחקר היא 1 מתוך 70, להערכתם הנתון הקרוב יותר לנכון הוא למעשה 1 מתוך 50. ועוד הם סייגו ואמרו שלדעתם התוצאה כנראה אף עולה על זה - לכן יש בדעתם לערוך שוב מחקר נוסף במהלך 2014...
אני מהרהרת לא מעט בנושא הזה. גם בשאלת ה"אבחון יתר", גם בנוגע לאופן שבו מחושבים ומוצגים הנתונים.
אם לוקחים לדוגמה קבוצה של מאובחנים שנמצאו על הספקטרום האוטיסטי בגילאים בין שנתיים לחמש - ומוצאים שהיחס הוא 10 מתוך מאה, ואז מערבבים את הנתון עם האחוז הכללי הידוע ביחס לאוכלוסיה הבוגרת (לדוגמה 1 מתוך אלף), אז האחוז הכללי המובא בפני הציבור נראה נמוך הרבה יותר מכפי שהוא בפועל.
גם ה-DSM5, שפורסם בשנה שעברה, כשקוראים לפרטים את ה"אבחנות" הפסיכיאטריות המוצגות בו - מזמינות את המסקנה המגוחכת ש-כ90% מכלל האוכלוסיה סובלים מהפרעה פסיכיאטרית כזאת או אחרת.
אם אתה נער בגיל ההתבגרות והתחצפת לאמא'שך יותר מפעמיים בחודש - אתה בפנים.
אם את סובלת מתסמונת קדם-וסתית שכוללת כאבי ראש, בטן וג'ננה - את בפנים.
אם התפגר אבא שלי במפתיע - ובמהלך החודש הראשון הייתי הלומת הפתעה, לכן התחלתי להתאבל עליו בדיליי של חודש - אני בפנים.
ויש שם עוד הרבה "אבחנות" שמגחיכות בעיניי את מצבנו האנושי הכללי. באסה בעקבות פרידה, או קושי במציאת עבודה - היא פתח להיכנס להגדרה של "דיכאון". מרד גיל ההתבגרות גובל בשחיתות. אם את מוותרת על התור שלך לטובת איזו זקנה - את בבעיה, ואם התרגזת והרמת את הקול על מישהו שדחף אותך ונכנס לפנייך בכוח - אז את בבעיה. גם הזקנה לא בסדר - שקשה לה עם התור. והנדחף זקוק לטיפול באגרסיות. גם הקופאית, אגב, נמצאת עמוק בתוך ה"קריטריונים", היא צעקה על הבן המתחצף שלה בבוקר, ועכשיו היא מתייסרת ומתלבטת מהבוקר האם היא איבדה את הסמכות ההורית, או האם הבן שלה זקוק לטיפול תרופתי נגד חוצפה. כיוון שזה מעסיק אותה בלי הפסק כבר מהבוקר, אז חשיבה מרובה בנושא צר מוגדרת כ-OCD. ויכול להיות שהבעיה היא בכלל אצלה והיא זקוקה לטיפול תרופתי...מה גם שהיא לא מצליחה להבין מי צריך לעבור קודם בקופה - החוצפן, הזקנה או את.
אפילו הפסיכיאטרים מגחכים לאבחנות של ה-DSM החדש. זאת אומרת בתנאי שהם לא מוצאים את עצמם עמוק בתוכו, עונים לקריטריון כזה או אחר. במקרה כזה - עליהם לבחור אחת משתיים, או להסתיר, להכחיש ולהתכחש לעצמם, או ללכת אל קצה הגיחוך ולעמוד בקרבת הגבול הלא ברור בין פסיכיאטר ופסיכופת.
אני מצרפת קישור למאמר מהארץ, הפרעת הקשב החדשה, גם הוא של אלן שוורץ.
הצד האחר - המאוד בעייתי בנושא הזה, הוא שבקבוצת הגיל של הצעירים ילדים פעוטות ותינוקות - מתאספים ומתרבים מאוד ילדים עם קשיים נוירולוגיים ממשיים. אני שמה בצד את הנושא ה"התנהגותי". לדעתי הנושא ההתנהגותי הוא תוצאה של אי-יכולת לטפל בסיבה. פגיעות נוירולוגיות אינן ניתנות לתיקון או לטיפול - וכיוון שהן גורמות לסבל פיזי ממשי למי שסובלים מהן, הן מתבטאות בסופו של דבר ב"התנהגות".
מערכת הבריאות, והרפואה - אינם מסוגלים להתמודד או לפתור את הבעיה הזאת.
כל היומרה "להוציא" ילדים פגועים נוירולוגית באמצעות טיפולים כמו "מסלולים עוקפים" או טיפול באילוף (ABA) - אינם מטפלים ממש, וודאי לא פותרים את מהות הפגיעות של הילדים. אפילו הורים שבטוחים שתכנית האילוף ההתערבותי בגיל הרך "הצילה" את הילד שלהם, מגלים בגיל מאוחר יותר שלא רק שה"שיפור" היה רק סוג של מראית עין טכנית - אלא שיש לו גם מחיר הרבה יותר גבוה בדמות קשיים פסיכולוגיים ונפשיים חריפים הרבה יותר.
כיוון שכך - מערכת הבריאות "מגלגלת" את האחריות לטיפול והתמודדות עם הילדים אל מערכת החינוך - שבתורה, בשום אופן לא יכולה להתמודד עם הילדים והקשיים שלהם. לכן הם מגלגלים את הילדים שוב אל הפסיכיאטרים - שישתיקו אותם, או יעוררו אותם באמצעות תרופות פסיכיאטריות.
ובינתיים? תעשיה שלמה מתפרנסת היטב-היטב מהחגיגה המפוקפקת הזאת. החל ביצרני התרופות, והמשך בפסיכיאטרים, פסיכולוגים, קלינאי תקשורת, מרפאים בעיסוק.
אני רואה את זה כשיקוף למצב שלנו כחברה, וכבני אנוש בכלל.
משל על הנוף, כפי שהוא נראה מכאן...
הקדמה:
אני משערת שלכל אחד מאיתנו הזדמן לראות מה קורה לצמח בעציץ שלא קיבל מספיק אור (הוא נותן צמיחה מואצת לכיוון שיש בו אור, אך גבעוליו דלים וחלשים, ועליו בהירים-חיוורים - וסופו חיים קצרים וחלושים). או עציץ שקיבל יותר מדי מים, וסופו שנרקב.
משל:
במקום שבו אני גרה, נקרא לזה "שכונה", את התכנון של הבנייה תכננו דווקא די יפה. רחובות מצטלבים - חלקם שתי וערב, וחלקם משולשים עם בניינים פינתיים מיוחדים. חלק מהבניינים בני שתיים-שלוש קומות. חלקם דו משפחתיים, וחלקם בתים פרטיים. בין לבין פזורים פנינים ארכיטקטוניים בני 70 שנה (תקרות גבוהות, חלונות מקושתים, בתי אבן של פעם). הקטע של רוחב הכבישים, ורוחב המדרכות - חלש משהו, אבל מי חלם שזה מה שיהיה? לאחרונה אפילו צמחו כאן כמה בניינים גבוהים יותר (כל מיני ענייני תמ"א 38).
לפחות דאגו שבכל 10 מטרים על המדרכה תהיה ערוגה לעץ גדול שייתן צל - שכונה ירוקה ומוצלת, כך חשבו. אם אין חניה, לפחות יש צל. הלכו על פיקוסים חזקים ועמידים, עם נשורת של פירות מרקיבים ותוססים, ואחרי שני עשורים - התברר שהפיקוס, כמו שהוא עולה למעלה, כך הוא גם יורד למטה - ולרוחב... טוב, אז כמה אבני מרצפת נעקרו. נגיד שמונה בממוצע לכל עץ. וגם הכבישים התרוממו קצת והתבקעו.
ובכל התכנון העירוני הזה - ברחוב אחד אף שתיל של עץ לא שרד. אפילו לא אחד. השתילים עלו מעט, ומיד התכופפו והתעוותו. הדיירים ברחוב ההוא התחילו להתרגז ולכעוס.
אין להם צל. אפילו לא קטן.
בזמן שבכל הרחובות הסמוכים משפחות נפגשות בצל לפטפוט חברותי של אחר הצהריים, הם נאלצים להישאר בבתיהם, או להתערבב עם שכני הרחובות האחרים - שמקבלים אותם בחצי ברכה, כיוון שהם לא בדיוק - איך נאמר - כמו כולם. הם יותר רגזנים, מתלוננים רבות על בזבוז חשמל כי כל הקיץ, באין צל, המזגן אצלם 24/7. ובחורף החימום, ושלוליות במקום ערוגות עצים, ולילדים יש יותר כוויות שמש (אי אפשר להחזיק אותם בבית כל היום).
תושבי הרחובות הסמוכים רצו לעזור, אז הם פנו לעירייה.
בעירייה אמרו שיש גבול - וזה ממש לא באחריות ראש העיר שהתושבים לא שומרים על מה שהם קיבלו.
אצל הקבלן שבנה את הרחוב התשובה היתה שיש גבול - הוא, תפקידו לבנות בתים, לא תכנון גינון ונוף.
הקבלן של הגינון התבאס - והתחיל לנסות לברר אם דחפו לו סדרה של שתילים פגומים במקום עצים.
הוא ספג את הנזק, והורה לגננים לעקור ולשתול שוב.
זה לא עזר. אחרי חודש כבר היה אפשר לראות את הנטייה של העצים.
הביאו מהנדסים, מומחי אדריכלות ונוף. פתחו את כל המפות והשרטוטים. עשו "ועדת חקירה". ובאמת הכל נמצא תקין לחלוטין. ללא רבב. אין פגם ברחוב. אין פגם בשתילים.
התושבים של הרחוב הזה, חלקם הצליחו - בקושי - למכור ולהתחפף. ברחובות המקבילים כבר היה פחות נעים לגור עם כל הרעש של המזגנים חורף-קיץ, וגם הבעת הכעס והאי-נחת של השכנים לא ממש הנעימה את יחסי השכנות.
במחווה של ניסיון לחסד - התארגנו כל התושבים לקנות לתושבי הרחוב שמשיות (קצת כמו לנסות לתת קביים למי שמתקשה ללכת). אבל מטבע הדברים שמשיות מתוצרת טיוואן מתכלות מהר, והצל המהותי לא מכסה את הבניינים.
מה אפשר לומר? רחוב של יוצאי דופן. אולי זה הם בעצמם משחיתים את השתילים?
בינתיים מגדלי-הצמחים לנוי שוקדים על נסיונות לפיצוח הגנום של העצים, ועושים כל מיני ניסויים בהשבחה, הזרקת הורמונים ופיתוח חלופות... לשם מוזרם מיטב התקציב למחקר.
יום אחד הגיע איזה בחור (קצת שאנטי) לטייל שם.
הוא עלה למעלה אל מגדל המים - כדי לראות את הנוף מלמעלה.
הרוח המערבית נשבה עליו בחוזקה, וברוח של אפס-זן משהו - הוא קלט שבכיוון שממנו נושבת הרוח יש רחוב אחד שאין בו עצים. רק רחוב אחד - בתוך כל השכונה הירוקה.
רוח הזן, רוח מערבית או קול ההיגיון אמר לו שהרחוב הזה מהווה מסדרון רוח, ממש כמו פיר. ולכן עצים לא יכולים לצמוח שם.
התכנון ההנדסי היה בסדר, וגם בגינון - לפחות ברמה הבסיסית - הכל היה תקין.
הוא הציע לבנות מעין חומה בקדמת הרחוב - משהו חביב עם מטפסים ופרחים שיהיה ירוק ושמח. משהו שיחסום קצת את הרוח. ואז אפשר יהיה לשתול... עצים, אולי לא פיקוסים...כדי לתת קצת צל וקצת ירוק לרחוב הזה.
היום יש שם ערוגות נאות של הרדופים גזומים יפה בצד אחד של הרחוב, ועצי צפצפה ניחוחיים בצדו השני.
טוב, זה לא באמת משל. זה אמיתי לגמרי. בהזדמנות אצלם את הרחוב המדובר - ואעלה לכאן תמונה.
אז מה המוסר השכל?
שלפעמים נקודת מבט אחרת, "אלטרנטיבית", הסתכלות ממקום אחר על הנוף - יכולה לפתור בצורה "הוליסטית" את מה שמיטב המומחים - כל אחד בתחומו - לא יכולים לראות.
וזו, כמובן, היתה תגובתי למשל המביש, המביך והמשפיל שבחר לספר הפרופסור ג'וני בנימין.
רופא, שמייצג במאמרו הזה - את תמצית הזלזול בבריאות הפיזית ו/או הנפשית של אדם. רק ממקום של בורות, חוסר ידע ואי-הבנה את צרכי גופו ונפשו של אדם יכול להיכתב מניפסט כזה. וזה אמור להיות רופא ואדם שלמד - בין אם בלימודיו, ובין אם בנסיונו המעשי - משהו על נפש האדם.
אצלנו, בשכונה - אלמלא הבחור ההוא עם נקודת המבט שלו, ייתכן שכל תושבי הרחוב ההוא היו צריכים לחיות על ריטלין, או נוגדי דיכאון...ולהיות תלויים בחסדי הפסיכיאטריה, ותמיכת מנתחי התנהגות ומטפלים רגשיים וקלינאי תקשורת שיסדירו את יחסי השכנות ה"עכורים".
זה משהו על הנוף, כפי שהוא נראה מכאן.
הקדמה:
אני משערת שלכל אחד מאיתנו הזדמן לראות מה קורה לצמח בעציץ שלא קיבל מספיק אור (הוא נותן צמיחה מואצת לכיוון שיש בו אור, אך גבעוליו דלים וחלשים, ועליו בהירים-חיוורים - וסופו חיים קצרים וחלושים). או עציץ שקיבל יותר מדי מים, וסופו שנרקב.
משל:
במקום שבו אני גרה, נקרא לזה "שכונה", את התכנון של הבנייה תכננו דווקא די יפה. רחובות מצטלבים - חלקם שתי וערב, וחלקם משולשים עם בניינים פינתיים מיוחדים. חלק מהבניינים בני שתיים-שלוש קומות. חלקם דו משפחתיים, וחלקם בתים פרטיים. בין לבין פזורים פנינים ארכיטקטוניים בני 70 שנה (תקרות גבוהות, חלונות מקושתים, בתי אבן של פעם). הקטע של רוחב הכבישים, ורוחב המדרכות - חלש משהו, אבל מי חלם שזה מה שיהיה? לאחרונה אפילו צמחו כאן כמה בניינים גבוהים יותר (כל מיני ענייני תמ"א 38).
לפחות דאגו שבכל 10 מטרים על המדרכה תהיה ערוגה לעץ גדול שייתן צל - שכונה ירוקה ומוצלת, כך חשבו. אם אין חניה, לפחות יש צל. הלכו על פיקוסים חזקים ועמידים, עם נשורת של פירות מרקיבים ותוססים, ואחרי שני עשורים - התברר שהפיקוס, כמו שהוא עולה למעלה, כך הוא גם יורד למטה - ולרוחב... טוב, אז כמה אבני מרצפת נעקרו. נגיד שמונה בממוצע לכל עץ. וגם הכבישים התרוממו קצת והתבקעו.
ובכל התכנון העירוני הזה - ברחוב אחד אף שתיל של עץ לא שרד. אפילו לא אחד. השתילים עלו מעט, ומיד התכופפו והתעוותו. הדיירים ברחוב ההוא התחילו להתרגז ולכעוס.
אין להם צל. אפילו לא קטן.
בזמן שבכל הרחובות הסמוכים משפחות נפגשות בצל לפטפוט חברותי של אחר הצהריים, הם נאלצים להישאר בבתיהם, או להתערבב עם שכני הרחובות האחרים - שמקבלים אותם בחצי ברכה, כיוון שהם לא בדיוק - איך נאמר - כמו כולם. הם יותר רגזנים, מתלוננים רבות על בזבוז חשמל כי כל הקיץ, באין צל, המזגן אצלם 24/7. ובחורף החימום, ושלוליות במקום ערוגות עצים, ולילדים יש יותר כוויות שמש (אי אפשר להחזיק אותם בבית כל היום).
תושבי הרחובות הסמוכים רצו לעזור, אז הם פנו לעירייה.
בעירייה אמרו שיש גבול - וזה ממש לא באחריות ראש העיר שהתושבים לא שומרים על מה שהם קיבלו.
אצל הקבלן שבנה את הרחוב התשובה היתה שיש גבול - הוא, תפקידו לבנות בתים, לא תכנון גינון ונוף.
הקבלן של הגינון התבאס - והתחיל לנסות לברר אם דחפו לו סדרה של שתילים פגומים במקום עצים.
הוא ספג את הנזק, והורה לגננים לעקור ולשתול שוב.
זה לא עזר. אחרי חודש כבר היה אפשר לראות את הנטייה של העצים.
הביאו מהנדסים, מומחי אדריכלות ונוף. פתחו את כל המפות והשרטוטים. עשו "ועדת חקירה". ובאמת הכל נמצא תקין לחלוטין. ללא רבב. אין פגם ברחוב. אין פגם בשתילים.
התושבים של הרחוב הזה, חלקם הצליחו - בקושי - למכור ולהתחפף. ברחובות המקבילים כבר היה פחות נעים לגור עם כל הרעש של המזגנים חורף-קיץ, וגם הבעת הכעס והאי-נחת של השכנים לא ממש הנעימה את יחסי השכנות.
במחווה של ניסיון לחסד - התארגנו כל התושבים לקנות לתושבי הרחוב שמשיות (קצת כמו לנסות לתת קביים למי שמתקשה ללכת). אבל מטבע הדברים שמשיות מתוצרת טיוואן מתכלות מהר, והצל המהותי לא מכסה את הבניינים.
מה אפשר לומר? רחוב של יוצאי דופן. אולי זה הם בעצמם משחיתים את השתילים?
בינתיים מגדלי-הצמחים לנוי שוקדים על נסיונות לפיצוח הגנום של העצים, ועושים כל מיני ניסויים בהשבחה, הזרקת הורמונים ופיתוח חלופות... לשם מוזרם מיטב התקציב למחקר.
יום אחד הגיע איזה בחור (קצת שאנטי) לטייל שם.
הוא עלה למעלה אל מגדל המים - כדי לראות את הנוף מלמעלה.
הרוח המערבית נשבה עליו בחוזקה, וברוח של אפס-זן משהו - הוא קלט שבכיוון שממנו נושבת הרוח יש רחוב אחד שאין בו עצים. רק רחוב אחד - בתוך כל השכונה הירוקה.
רוח הזן, רוח מערבית או קול ההיגיון אמר לו שהרחוב הזה מהווה מסדרון רוח, ממש כמו פיר. ולכן עצים לא יכולים לצמוח שם.
התכנון ההנדסי היה בסדר, וגם בגינון - לפחות ברמה הבסיסית - הכל היה תקין.
הוא הציע לבנות מעין חומה בקדמת הרחוב - משהו חביב עם מטפסים ופרחים שיהיה ירוק ושמח. משהו שיחסום קצת את הרוח. ואז אפשר יהיה לשתול... עצים, אולי לא פיקוסים...כדי לתת קצת צל וקצת ירוק לרחוב הזה.
היום יש שם ערוגות נאות של הרדופים גזומים יפה בצד אחד של הרחוב, ועצי צפצפה ניחוחיים בצדו השני.
טוב, זה לא באמת משל. זה אמיתי לגמרי. בהזדמנות אצלם את הרחוב המדובר - ואעלה לכאן תמונה.
אז מה המוסר השכל?
שלפעמים נקודת מבט אחרת, "אלטרנטיבית", הסתכלות ממקום אחר על הנוף - יכולה לפתור בצורה "הוליסטית" את מה שמיטב המומחים - כל אחד בתחומו - לא יכולים לראות.
וזו, כמובן, היתה תגובתי למשל המביש, המביך והמשפיל שבחר לספר הפרופסור ג'וני בנימין.
רופא, שמייצג במאמרו הזה - את תמצית הזלזול בבריאות הפיזית ו/או הנפשית של אדם. רק ממקום של בורות, חוסר ידע ואי-הבנה את צרכי גופו ונפשו של אדם יכול להיכתב מניפסט כזה. וזה אמור להיות רופא ואדם שלמד - בין אם בלימודיו, ובין אם בנסיונו המעשי - משהו על נפש האדם.
אצלנו, בשכונה - אלמלא הבחור ההוא עם נקודת המבט שלו, ייתכן שכל תושבי הרחוב ההוא היו צריכים לחיות על ריטלין, או נוגדי דיכאון...ולהיות תלויים בחסדי הפסיכיאטריה, ותמיכת מנתחי התנהגות ומטפלים רגשיים וקלינאי תקשורת שיסדירו את יחסי השכנות ה"עכורים".
זה משהו על הנוף, כפי שהוא נראה מכאן.
בהזדמנות אעלה צילום...
בכל מקרה תמיד אפשר לאחוז בחוזקה בטיעון הנפוץ והמאוד נוח "לא נמצא קשר סיבתי", ולהמשיך להסב את המבט מבעיות ממשיות...
מצד שני, לדעתי, להבין לכבד ולשמוח בעובדה שיש באפשרותו של אדם להתבונן על המקום שבו הוא נמצא ביותר מנקודת מבט אחת. (לדוגמה, איפה שאני עומדת. איך זה נראה בגוגל רחוב. איך שזה נראה בגוגל ארץ. איך שזה נראה מנקודת המבט של הבן הקטן שלי. וכן הלאה נקודות מבט שונות שמאירות את ה"נושא" ברמות מתרחבות ומעמיקות).
אני מודעת לחלוטין לעובדה שאל תוך המרווח, או הפער, שנוצר בין צרכי הבריאות של אנשים ובין מה שהרפואה הקונבנציונלית יכולה לתת מענה עבורו צמחה תת-תעשיה של רוקחי שיקויים ומחוללי נסים. ביניהם לא מעט שרלטנים שמרוששים אנשים שנמצאים במצבי שבר בחייהם, תוך הבטחות כוזבות לישועות שלא יהיו. זה מקומם אותי, ומצער אותי - במיוחד כשאלו אינם מחויבים לשום קוד אתי, ערכי או מוסרי.
אני מאוד לא מצדדת בזה - ולא תמצא אותי בין שועי מחוללי הנס.
אבל כן ראוי, לטעמי, שמי שכן מחויבים לקוד אתי, ולתפקידם קשור כתר של צידוק חברתי ואנושי יעמדו בו.
שהרי הזלזול המתנשא - הוא שדוחק את האנשים לחפש חלופות.
ועוד דבר שראוי בעיני - זה להבין ולקבל, לדוגמה, שאם אני חולה בסרטן סופני, ונותרו לי חודשים ספורים לחיות, אין שום פסול בכך שאשב לי בצל סוכת גפנים, במושב הררי קטן, עם ספל חליטה של נענע וזוטה (ואולי איזו עוגיית גרנולה) - ואשוח את לבי עם אדם שיש בו להאציל עלי משהו כמו רגע של חסד ותקווה. מן הסתם לא אצפה להינצל באורח נס בזכות מושיעי שוא, אבל אני כן מבינה שבתוך מהלך של חולי ומכאוב - כל רגע רפוי ונינוח הוא רגע מבורך.
לא בכדי בכל בית חולים בארץ יש מרפאות לרפואה משלימה, ולא במקרה כל מחלקה אונקולוגית כוללת צוות של "מטפלים אלטרנטיביים".
אפילו "בתוך המערכת" כבר מזמן מכבדים את המקום הזה. לא רואה סיבה מוצדקת לזלזול מתנשא מצד מי שאפילו לא טרחו לבדוק במה מדובר.
בכל מקרה תמיד אפשר לאחוז בחוזקה בטיעון הנפוץ והמאוד נוח "לא נמצא קשר סיבתי", ולהמשיך להסב את המבט מבעיות ממשיות...
מצד שני, לדעתי, להבין לכבד ולשמוח בעובדה שיש באפשרותו של אדם להתבונן על המקום שבו הוא נמצא ביותר מנקודת מבט אחת. (לדוגמה, איפה שאני עומדת. איך זה נראה בגוגל רחוב. איך שזה נראה בגוגל ארץ. איך שזה נראה מנקודת המבט של הבן הקטן שלי. וכן הלאה נקודות מבט שונות שמאירות את ה"נושא" ברמות מתרחבות ומעמיקות).
אני מודעת לחלוטין לעובדה שאל תוך המרווח, או הפער, שנוצר בין צרכי הבריאות של אנשים ובין מה שהרפואה הקונבנציונלית יכולה לתת מענה עבורו צמחה תת-תעשיה של רוקחי שיקויים ומחוללי נסים. ביניהם לא מעט שרלטנים שמרוששים אנשים שנמצאים במצבי שבר בחייהם, תוך הבטחות כוזבות לישועות שלא יהיו. זה מקומם אותי, ומצער אותי - במיוחד כשאלו אינם מחויבים לשום קוד אתי, ערכי או מוסרי.
אני מאוד לא מצדדת בזה - ולא תמצא אותי בין שועי מחוללי הנס.
אבל כן ראוי, לטעמי, שמי שכן מחויבים לקוד אתי, ולתפקידם קשור כתר של צידוק חברתי ואנושי יעמדו בו.
שהרי הזלזול המתנשא - הוא שדוחק את האנשים לחפש חלופות.
ועוד דבר שראוי בעיני - זה להבין ולקבל, לדוגמה, שאם אני חולה בסרטן סופני, ונותרו לי חודשים ספורים לחיות, אין שום פסול בכך שאשב לי בצל סוכת גפנים, במושב הררי קטן, עם ספל חליטה של נענע וזוטה (ואולי איזו עוגיית גרנולה) - ואשוח את לבי עם אדם שיש בו להאציל עלי משהו כמו רגע של חסד ותקווה. מן הסתם לא אצפה להינצל באורח נס בזכות מושיעי שוא, אבל אני כן מבינה שבתוך מהלך של חולי ומכאוב - כל רגע רפוי ונינוח הוא רגע מבורך.
לא בכדי בכל בית חולים בארץ יש מרפאות לרפואה משלימה, ולא במקרה כל מחלקה אונקולוגית כוללת צוות של "מטפלים אלטרנטיביים".
אפילו "בתוך המערכת" כבר מזמן מכבדים את המקום הזה. לא רואה סיבה מוצדקת לזלזול מתנשא מצד מי שאפילו לא טרחו לבדוק במה מדובר.
כמו שזה נשמע ונקרא...
מסכנים הילדים של היום ועוד יותר מסכנים הם ילדי העתיד...
כבר היום הורים מפילים עוברים על פגמים קוסמטיים או חס וחלילה במקרה שהעובר נוצר לא במין הנכון... ממשיך ברצון שהילד יהיה מושלם חיצונית, מושלם שכלית וכמובן הילד הכי חכם בכיתה, הכי מצליח בעבודה ואפשר להמשיך בלי סוף... ולחשוב שאם הילד שלך לא מושלם, דהיינו בעל "הפרעה" קטנה כזו או אחרת שבזמנים עברו נחשבה אנושית לגמרי, תתחיל לדחוף לו תרופות מסוגים שונים, תושיב אותו על ספה של פסיכולוג שמחפש פרנסה ומה איכפת לו בכלל אם הילד נורמלי או לא... מעוררת חלחלה.
שמעתי לא מעט סיפורים על אימהות שהתבקשו ע"י מערכת החינוך לשלוח את הילד לאבחון כזה או אחר ואבוי למתנגדות... מיד מושמע האיום של "אנחנו נתקשר לרווחה".אם נוסיף את זה לכל מיני נושאים אחרים הקשורים ברפואה וחיסונים.... כנראה שגם הזכות להורות היא זכות מוגבלת ע"פ הקריטריונים הרווחים היום. מזל שעדיין לא עבר חוק שמתקין מצלמות מעקב בכל בית
מה שעולה לי בדימיון כתוצאה, זה יותר ויותר אנשים מאושפזים במחלקות לחולי נפש, יותר אנשים דיכאוניים וכתוצאה יותר מתאבדים והכי גרוע... אולי במו ידינו אנחנו עלולים להפוך את ילדינו וילדי ילדינו למפלצות אנושיות כי כבר מזמן איבדנו את האנושיות והפכנו להיות רובוטים שעוד לפני שנולדנו, אנחנו לא עומדים בציפיות של ההורים שלנו מאיתנו, של החברה מאיתנו כאנשים/כהורים וכדומה...
מסכנים הילדים של היום ועוד יותר מסכנים הם ילדי העתיד...
כבר היום הורים מפילים עוברים על פגמים קוסמטיים או חס וחלילה במקרה שהעובר נוצר לא במין הנכון... ממשיך ברצון שהילד יהיה מושלם חיצונית, מושלם שכלית וכמובן הילד הכי חכם בכיתה, הכי מצליח בעבודה ואפשר להמשיך בלי סוף... ולחשוב שאם הילד שלך לא מושלם, דהיינו בעל "הפרעה" קטנה כזו או אחרת שבזמנים עברו נחשבה אנושית לגמרי, תתחיל לדחוף לו תרופות מסוגים שונים, תושיב אותו על ספה של פסיכולוג שמחפש פרנסה ומה איכפת לו בכלל אם הילד נורמלי או לא... מעוררת חלחלה.
שמעתי לא מעט סיפורים על אימהות שהתבקשו ע"י מערכת החינוך לשלוח את הילד לאבחון כזה או אחר ואבוי למתנגדות... מיד מושמע האיום של "אנחנו נתקשר לרווחה".אם נוסיף את זה לכל מיני נושאים אחרים הקשורים ברפואה וחיסונים.... כנראה שגם הזכות להורות היא זכות מוגבלת ע"פ הקריטריונים הרווחים היום. מזל שעדיין לא עבר חוק שמתקין מצלמות מעקב בכל בית
מה שעולה לי בדימיון כתוצאה, זה יותר ויותר אנשים מאושפזים במחלקות לחולי נפש, יותר אנשים דיכאוניים וכתוצאה יותר מתאבדים והכי גרוע... אולי במו ידינו אנחנו עלולים להפוך את ילדינו וילדי ילדינו למפלצות אנושיות כי כבר מזמן איבדנו את האנושיות והפכנו להיות רובוטים שעוד לפני שנולדנו, אנחנו לא עומדים בציפיות של ההורים שלנו מאיתנו, של החברה מאיתנו כאנשים/כהורים וכדומה...
כולנו רוצים אלברט איינשטיין שנראה כמו ברד פיט
או נראית כמו דריל האנה.
הבעיה היחידה עם המשפט הזה היא שאיינשטיין היה אספרגר - עם קשיי קשב-ריכוז, קושי ניכר בקבלת מרות וסמכות, לא יכול היה לסיים את הלימודים הפורמליים וכן הלאה קשיים שליוו את ילדותו ונערותו. וגם האנה היא אספרגר, יפה ומוכשרת ככל שתהיה...
חלק מהעניין המרכזי - לדעתי - הוא שאין "גן" אוטיסטי. יחפשו... ימצאו פה ושם מקבצים של מכנה משותף, אבל בסופו של דבר כל המידע והמחקרים תמיד חוזרים ומצטלבים על קשר של גורם סביבתי (בדיוק כמו במשל שלי, וגם בהקדמה).
אני פוגשת ברחוב ובמכולת ובספרייה, מדי פעם, כמה בוגרים אוטיסטים - וכשאני מסתכלת עליהם על מבנה הגוף וטונוס השרירים, והאופן שבו הגוף והשלד מונחים ביחס לסביבה, יש במראה החיצוני משהו שמזכיר לי גבעול שלא קיבל מספיק אור...
אני נוטה להאמין שמרבית הסימפטומים ההתנהגותיים שמיוחסים לאנשים על הספקטרום - נובעים מאי-טיפול פיזי נכון.
בנוגע למערכת החינוך - באמת ובתמים שאין להם כלים לתת מענה. יש להם קבוצה של ילדים, וכמות מסוימת של חומר להעביר, ומתוך שאיפה למצוינות והישגים לימודיים - אי אפשר לעצור כל שיעור שלושים פעם, כי לילד אחד מפריע ההבהוב של הפלורוסנט, ואחר צריך פיפי, ואחד צועק, ושניים דוחפים ואחד בוכה וכן הלאה...
ובנוגע לתיאוריה המוזרה עד ביזארית לאחד את האנושות בהומוגניות התנהגותית "נורמטיבית" - אין דבר כזה. אין, לא היה ולא יהיה. ובנוסף - אם תקחי כל מומחה - אפילו העשיר ביותר בידע בפסיכולוגיה, מדעי ההתנהגות, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה ופסיכיאטריה, ותשאלי אותו מה זה "נורמלי", יקרה אחד משלוש: לא יהיה לו מושג. התשובה שלו תהיה מלאה חורים כמו במסננת. הוא ילך לאיבוד בהסבר מפותל ומסובך שהפרטים בו מרובים, ובסוף יתברר שגם דמות המופת שמייצגת את כליל הנורמליות הנורמטיבית ביותר - עבר לפחות אירוע משברי אחד בחיים ששם אותו במקום שמערער על המושלמות הזו.
לי זה מובן, אין מושלם. אבל בתוך האין מושלם הזה - לפחות ברמת הפוטנציאל - יכול להיות שלם.
אבל כדי שאפשרות הזו תתממש עלינו להתחיל כנראה מלכבד את עצמנו.
ושנשכיל - כבני אנוש - לא להשתמש בסמכות, ידע וכוח כדי לעמוד במקום כזה בעבור חופן פרוטות.
או נראית כמו דריל האנה.
הבעיה היחידה עם המשפט הזה היא שאיינשטיין היה אספרגר - עם קשיי קשב-ריכוז, קושי ניכר בקבלת מרות וסמכות, לא יכול היה לסיים את הלימודים הפורמליים וכן הלאה קשיים שליוו את ילדותו ונערותו. וגם האנה היא אספרגר, יפה ומוכשרת ככל שתהיה...
חלק מהעניין המרכזי - לדעתי - הוא שאין "גן" אוטיסטי. יחפשו... ימצאו פה ושם מקבצים של מכנה משותף, אבל בסופו של דבר כל המידע והמחקרים תמיד חוזרים ומצטלבים על קשר של גורם סביבתי (בדיוק כמו במשל שלי, וגם בהקדמה).
אני פוגשת ברחוב ובמכולת ובספרייה, מדי פעם, כמה בוגרים אוטיסטים - וכשאני מסתכלת עליהם על מבנה הגוף וטונוס השרירים, והאופן שבו הגוף והשלד מונחים ביחס לסביבה, יש במראה החיצוני משהו שמזכיר לי גבעול שלא קיבל מספיק אור...
אני נוטה להאמין שמרבית הסימפטומים ההתנהגותיים שמיוחסים לאנשים על הספקטרום - נובעים מאי-טיפול פיזי נכון.
בנוגע למערכת החינוך - באמת ובתמים שאין להם כלים לתת מענה. יש להם קבוצה של ילדים, וכמות מסוימת של חומר להעביר, ומתוך שאיפה למצוינות והישגים לימודיים - אי אפשר לעצור כל שיעור שלושים פעם, כי לילד אחד מפריע ההבהוב של הפלורוסנט, ואחר צריך פיפי, ואחד צועק, ושניים דוחפים ואחד בוכה וכן הלאה...
ובנוגע לתיאוריה המוזרה עד ביזארית לאחד את האנושות בהומוגניות התנהגותית "נורמטיבית" - אין דבר כזה. אין, לא היה ולא יהיה. ובנוסף - אם תקחי כל מומחה - אפילו העשיר ביותר בידע בפסיכולוגיה, מדעי ההתנהגות, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה ופסיכיאטריה, ותשאלי אותו מה זה "נורמלי", יקרה אחד משלוש: לא יהיה לו מושג. התשובה שלו תהיה מלאה חורים כמו במסננת. הוא ילך לאיבוד בהסבר מפותל ומסובך שהפרטים בו מרובים, ובסוף יתברר שגם דמות המופת שמייצגת את כליל הנורמליות הנורמטיבית ביותר - עבר לפחות אירוע משברי אחד בחיים ששם אותו במקום שמערער על המושלמות הזו.
לי זה מובן, אין מושלם. אבל בתוך האין מושלם הזה - לפחות ברמת הפוטנציאל - יכול להיות שלם.
אבל כדי שאפשרות הזו תתממש עלינו להתחיל כנראה מלכבד את עצמנו.
ושנשכיל - כבני אנוש - לא להשתמש בסמכות, ידע וכוח כדי לעמוד במקום כזה בעבור חופן פרוטות.
בנוגע לאינשטיין
אני מתקנת, הוא לא לא סיים את לימודיו - אך סבל רבות במסגרת הפורמלית, חלק ממוריו חשבו שמדובר בכישלון מוחלט, והוא עצמו אמר שזה נס שמסגרת הלימודים והחינוך לא עקרו ממנו את הסקרנות והצמא לידע וחקר.
עם זאת - כשקוראים את הפרטים הביוגרפיים אודות חייו נמצאים שם מאפיינים אוטיסטיים רבים.
אם נתעקש לדקדק בפרטים אז אפשר להביא כמה ציטוטים נבחרים מתוך הביוגרפיה של אייזקסון אודותיו.
ואפילו רק מהקישורים ברשת אפשר לקבל התרשמות בדבר מאפיינים אלו:
איחור ניכר בדיבור.
התפרצויות זעם אלימות.
תקופות של דיכאון.
חשיבה וויזואלית.
אי קבלת מרות.
נטייה, וכישרון מיוחד ללימוד עצמי.
אי התאמה התנהגותית ביחס לסיטואציה - בעיקר חברתית.
אני מתקנת, הוא לא לא סיים את לימודיו - אך סבל רבות במסגרת הפורמלית, חלק ממוריו חשבו שמדובר בכישלון מוחלט, והוא עצמו אמר שזה נס שמסגרת הלימודים והחינוך לא עקרו ממנו את הסקרנות והצמא לידע וחקר.
עם זאת - כשקוראים את הפרטים הביוגרפיים אודות חייו נמצאים שם מאפיינים אוטיסטיים רבים.
אם נתעקש לדקדק בפרטים אז אפשר להביא כמה ציטוטים נבחרים מתוך הביוגרפיה של אייזקסון אודותיו.
ואפילו רק מהקישורים ברשת אפשר לקבל התרשמות בדבר מאפיינים אלו:
איחור ניכר בדיבור.
התפרצויות זעם אלימות.
תקופות של דיכאון.
חשיבה וויזואלית.
אי קבלת מרות.
נטייה, וכישרון מיוחד ללימוד עצמי.
אי התאמה התנהגותית ביחס לסיטואציה - בעיקר חברתית.
מערכת החינוך...שאלה קשה
חכמים ממני מנסים לפתור אותה, ולא רק בהקשר של ילדים שיש קושי לעבוד איתם בשיטה שהיתה נהוגה עד היום.
חלק מהבעיה נמצא בגודל של הכיתות. לעבוד עם קבוצות של מעל 30 ילדים, שלחלקם יש בעיות וקשיים זה כמעט לא אפשרי.
גם הגישות הפדגוגיות, החינוכיות והלימודיות "של פעם" כבר לא מתאימות לצרכים ולמקצבים של היום.
(אני אפילו אתנדב ואומר שבספרי הלימוד של הגדול אצלי, אני מוצאת מדי פעם שגיאות, כולל שגיאות כתיב בספרים ללימוד עברית ולשון, ושגיאות בשאלות ותרגילים במבחנים שמנסחים המורים).
עד שבמסגרת ה"קידמה" נצליח ליישר קו עם הרעיון של מחשב לכל ילד - בינתיים העולם התקדם לטאבלט.
גם בגישה הבסיסית, הפסיכולוגית, לעבודה עם ילדים בכלל, "ברח" המיקוד - וטרם נמצא הגבול החינוכי וההורי בין הרעיונות של לזרום עם הילד על מנת לאפשר לו להתפתח, ובין הצבת גבולות כדי "לשמור אותו על התלם".
וכמובן שגם ההורים איבדו פרופורציות לגמרי, באין קו מנהיגותי אחיד מספיק כדי להוות זרם טוב ויציב, וגמיש מספיק כדי לא לדכא את הילדים וכשרונותיהם.
לכן הקו המוביל כרגע הוא קו כאוטי, נתון לגחמות אופנתיות והלכי רוח חברתיים - כולל, לעתים, שליטה של הורים על מוקדי חולשה בתוך המערכת.
בגדול, דעתי בנושא מערכת החינוך וכשליה דומה לדעתי בנושא מערכת הבריאות וכשליה.
כלומר - יש להצביע על הכשלים והבעיות, יש לקרוא להם בשם, ולהודות בקיומם. כיוון שכל בעיה שמכחישים את קיומה - לא רק שאינה נפתרת, אלא גם מכה שורשים ומעמיקה ומסתעפת. ועוד דעתי שבעיקר אנשים בתוך המערכת - שחווים את הקושי, גם בהתנהלות, גם מכיוון הסבל של הילדים וגם מכיוון ההורים הם אלו שיש בכוחם להוביל לשינוי ממשי.
הרבה גם תלוי בעמדה, ובאופן הפנייה להגדיר את הילדים עצמם.
אם אנחנו בוחרים לראות אותם כ"לוקים" ופגומים, ושואפים "לתקן" אותם כדי שיהיו זהים לכל השאר, או מורחקים מהחברה לא נגיע רחוק. כמו שאני רואה את זה הכשל התקשורתי הוא דו כיווני. לאנשים על הספקטרום יש קושי בשהייה (בעיקר ממושכת) בנוכחות של אנשים רבים באותה עת (כמו בכיתה הומה, או בית ספר, או קניון). אבל גם לאנשים "רגילים" יש קושי ניכר לשהות בנינוחות במחיצתם.
לחלופין, כשבוחרים בגישה מעצימה, שמראש מניחה את ההבדלים כ"שוני" ולא כפגם, ועוזרת בהפחתת הקושי הפיזי - תוך השקעה בהעצמת הכשרונות והיכולות של הילדים אז ייתכן מאוד שהפירות יהיו הדדייים ומשותפים.
זה לא בלתי אפשרי. הרבה מאוד תלוי במאיזה מקום ניגשים לזה.
הורים רבים לילדים מאובחנים מעוניינים בחינוך ביתי, לדוגמה. משרד החינוך מערים קשיים בשם "חוק חינוך חובה". ועוד מיני מושגים כמו "לימודי ליבה" ו"תכנית הלימודים" ו"קבוצת השווים" - כשברור שילדים על הספקטרום אינם, ולא יהיו שייכים לקבוצת השווים. וסגנון הלמידה של ילדים על הספקטרום הוא אחר לגמרי משיטת הלימוד הקיימת כיום.
הורה שמתעקש על חינוך ביתי - "זוכה" בשלילה אוטומטית של הסל המקדם של טיפולים לילד. כמו גם שלילה של תקציב החינוך המגיע לילדו. אם ההורה רוצה לנסות להתעקש על קבלת התקציב - עליו לכלות את כל כוחותיו במלחמות ומאבקים ופניות ובקשות, וחיפוש אחר "קשרים" עם בעלי תפקידים במערכת.
ובאותה הזדמנות הוא "זוכה" גם לאיומים מרומזים וממשייים בדבר ביקורי-פתע מצדם של קציני ביקור ורווחה, והסרטון שהעליתי קודם מדגים משהו בנוגע למעמדה של ה"רווחה" בארץ כיום.
ברור שהיה אפשר גם אחרת.
לאפשר להורים שבוחרים בזה לקיים חינוך ביתי, לתקצב את הסל החינוכי והטיפולי לילדים אלו. לאפשר למורים של פרויקט טללים להיות מוזמנים אל הבתים כדי להיות שותפים בלימוד הילד...
ולילדים שכן יכולים להסתגל למסגרת של שילוב - לתת הנחיה מסודרת למורים משלבים, לסייעות משלבות, לאפשר קשר פתוח וגלוי בין הסיעות ובין ההורים, בכיתות המשלבות לקיים וידיאו-קלאס, כדי שבימים שלילד יש קושי להיות נוכח פיזית בתוך הכיתה - תהיה אפשרות ללמוד מהבית ולהיות שותף למתרחש ב"קבוצת השווים" שלו גם כשאינו נוכח.
הרעיונות שאני מעלה כאן - כמעט אינם "פוגעים" במסגרת התקציב הקיימת. זה נשאר בערך אותו סל, ההבדל המהותי הוא רק נקודת המבט שממנה מנסים להתמודד כדי לפתור, לפחות חלק, מהבעיה שנוצרה כאן.
חכמים ממני מנסים לפתור אותה, ולא רק בהקשר של ילדים שיש קושי לעבוד איתם בשיטה שהיתה נהוגה עד היום.
חלק מהבעיה נמצא בגודל של הכיתות. לעבוד עם קבוצות של מעל 30 ילדים, שלחלקם יש בעיות וקשיים זה כמעט לא אפשרי.
גם הגישות הפדגוגיות, החינוכיות והלימודיות "של פעם" כבר לא מתאימות לצרכים ולמקצבים של היום.
(אני אפילו אתנדב ואומר שבספרי הלימוד של הגדול אצלי, אני מוצאת מדי פעם שגיאות, כולל שגיאות כתיב בספרים ללימוד עברית ולשון, ושגיאות בשאלות ותרגילים במבחנים שמנסחים המורים).
עד שבמסגרת ה"קידמה" נצליח ליישר קו עם הרעיון של מחשב לכל ילד - בינתיים העולם התקדם לטאבלט.
גם בגישה הבסיסית, הפסיכולוגית, לעבודה עם ילדים בכלל, "ברח" המיקוד - וטרם נמצא הגבול החינוכי וההורי בין הרעיונות של לזרום עם הילד על מנת לאפשר לו להתפתח, ובין הצבת גבולות כדי "לשמור אותו על התלם".
וכמובן שגם ההורים איבדו פרופורציות לגמרי, באין קו מנהיגותי אחיד מספיק כדי להוות זרם טוב ויציב, וגמיש מספיק כדי לא לדכא את הילדים וכשרונותיהם.
לכן הקו המוביל כרגע הוא קו כאוטי, נתון לגחמות אופנתיות והלכי רוח חברתיים - כולל, לעתים, שליטה של הורים על מוקדי חולשה בתוך המערכת.
בגדול, דעתי בנושא מערכת החינוך וכשליה דומה לדעתי בנושא מערכת הבריאות וכשליה.
כלומר - יש להצביע על הכשלים והבעיות, יש לקרוא להם בשם, ולהודות בקיומם. כיוון שכל בעיה שמכחישים את קיומה - לא רק שאינה נפתרת, אלא גם מכה שורשים ומעמיקה ומסתעפת. ועוד דעתי שבעיקר אנשים בתוך המערכת - שחווים את הקושי, גם בהתנהלות, גם מכיוון הסבל של הילדים וגם מכיוון ההורים הם אלו שיש בכוחם להוביל לשינוי ממשי.
הרבה גם תלוי בעמדה, ובאופן הפנייה להגדיר את הילדים עצמם.
אם אנחנו בוחרים לראות אותם כ"לוקים" ופגומים, ושואפים "לתקן" אותם כדי שיהיו זהים לכל השאר, או מורחקים מהחברה לא נגיע רחוק. כמו שאני רואה את זה הכשל התקשורתי הוא דו כיווני. לאנשים על הספקטרום יש קושי בשהייה (בעיקר ממושכת) בנוכחות של אנשים רבים באותה עת (כמו בכיתה הומה, או בית ספר, או קניון). אבל גם לאנשים "רגילים" יש קושי ניכר לשהות בנינוחות במחיצתם.
לחלופין, כשבוחרים בגישה מעצימה, שמראש מניחה את ההבדלים כ"שוני" ולא כפגם, ועוזרת בהפחתת הקושי הפיזי - תוך השקעה בהעצמת הכשרונות והיכולות של הילדים אז ייתכן מאוד שהפירות יהיו הדדייים ומשותפים.
זה לא בלתי אפשרי. הרבה מאוד תלוי במאיזה מקום ניגשים לזה.
הורים רבים לילדים מאובחנים מעוניינים בחינוך ביתי, לדוגמה. משרד החינוך מערים קשיים בשם "חוק חינוך חובה". ועוד מיני מושגים כמו "לימודי ליבה" ו"תכנית הלימודים" ו"קבוצת השווים" - כשברור שילדים על הספקטרום אינם, ולא יהיו שייכים לקבוצת השווים. וסגנון הלמידה של ילדים על הספקטרום הוא אחר לגמרי משיטת הלימוד הקיימת כיום.
הורה שמתעקש על חינוך ביתי - "זוכה" בשלילה אוטומטית של הסל המקדם של טיפולים לילד. כמו גם שלילה של תקציב החינוך המגיע לילדו. אם ההורה רוצה לנסות להתעקש על קבלת התקציב - עליו לכלות את כל כוחותיו במלחמות ומאבקים ופניות ובקשות, וחיפוש אחר "קשרים" עם בעלי תפקידים במערכת.
ובאותה הזדמנות הוא "זוכה" גם לאיומים מרומזים וממשייים בדבר ביקורי-פתע מצדם של קציני ביקור ורווחה, והסרטון שהעליתי קודם מדגים משהו בנוגע למעמדה של ה"רווחה" בארץ כיום.
ברור שהיה אפשר גם אחרת.
לאפשר להורים שבוחרים בזה לקיים חינוך ביתי, לתקצב את הסל החינוכי והטיפולי לילדים אלו. לאפשר למורים של פרויקט טללים להיות מוזמנים אל הבתים כדי להיות שותפים בלימוד הילד...
ולילדים שכן יכולים להסתגל למסגרת של שילוב - לתת הנחיה מסודרת למורים משלבים, לסייעות משלבות, לאפשר קשר פתוח וגלוי בין הסיעות ובין ההורים, בכיתות המשלבות לקיים וידיאו-קלאס, כדי שבימים שלילד יש קושי להיות נוכח פיזית בתוך הכיתה - תהיה אפשרות ללמוד מהבית ולהיות שותף למתרחש ב"קבוצת השווים" שלו גם כשאינו נוכח.
הרעיונות שאני מעלה כאן - כמעט אינם "פוגעים" במסגרת התקציב הקיימת. זה נשאר בערך אותו סל, ההבדל המהותי הוא רק נקודת המבט שממנה מנסים להתמודד כדי לפתור, לפחות חלק, מהבעיה שנוצרה כאן.
אני התלבטתי האם להוסיף לכאן
אמנם זה לא נושא הפורום, ולא נוגע בחיסונים או בריאות באופן ישיר...
ובכל זאת - הנושא עלה.
מצורפת כתבה מוואלה, אודות ילד בן 7.5, שזה באמת לא מאוד רחוק מלהיות פעוט.
בעצם, ילד שהוא על הספקטרום האוטיסטי, טכנית הוא בגיל 7, מעשית, לפחות בחלק בתחומי ההתפתחות הוא קרוב יותר לגיל 4.
זו בדיוק המשמעות של "איחור התפתחותי משמעותי".
כשהדבר הבולט ביותר באיחור מסוג זה - לא מה שאנחנו רואים מהצד, אלא מה שהילד עצמו חווה - מתבטא ברכישה של כלים תואמי גיל לעצמאות, בטחון עצמי ובטחון רגשי.
לכן רבים מהילדים על הספקטרום, למעשה כמעט כולם - נבהלים ונחרדים מהצליל הזה של הצפירה.
למעשה, כשחושבים על זה - זו בעצם מטרתה של השמעת הצפירה, לא?
זה באמת צליל צורם ומחריד.
והוא יושב גם על התדר הטונאלי של צליל אזעקה - ולזה "מותר" לכולנו להגיב ב"היחרדות", נכון? ואפילו להיבהל, ואני משוכנעת שהוא מביא גם לא מעט אנשים מבוגרים "תקינים נוירולוגית" להיחרד, ואולי אפילו לרצות לבכות.
המורים והמנהלת השעו אותו. הוא לא הרביץ, לא תקף אפ'חד, לא קילל וירק קליפות גרעינים בשיעור.
הצוות ה"טיפולי" רוצה ש"יטפלו בו".
רגע. אבל הצוות הטיפולי המסוים הזה - של כיתת תקשורת - הוא זה שאמור היה לדעת איך לטפל בו ולעזור לו.
אפשר רק לנחש שאם זה לא הולך בטוב, ואם זה לא הולך באילוף, ולא הולך בכוח - אז צריך "תרופתי".
וכמובן שאם ההורים, ברוב חוצפתם, יאריכו מבחירתם את ההשעיה ליותר מהימים שעליהם החליטה מנהלת ביה"ס - אולי כי ממילא ביום הזיכרון מגיעה עוד צפירה או שתיים - אז הם עוברים על חוק חינוך חובה.
וכך הורה שבוחר להגן ולטפל בילדו, או מנסה לאפשר לילד תמיכה רגשית אפילו במחיר אובדן ימי עבודה - הופך להיות "עבריין".
הלוואי ויכולתי לספר שזה מקרה יחיד, נדיר ויוצא דופן. זה לא.
אלו הם פניה של מערכת שלא יודעת להכיל את עצמה.
וחורה לי מאוד שיש בין הילדים האלו לא מעט שהם נפגעי חיסונים.
כל מיני NOS שהתחילו מסע בעולם הזה כשהם "תקינים נוירולוגית" ובריאים... וזו תמונת המצב שמראה לאיפה מובלים ילד ומשפחתו שלא מרצון ולא מדעת. ובטח לא מבחירה.
אמנם זה לא נושא הפורום, ולא נוגע בחיסונים או בריאות באופן ישיר...
ובכל זאת - הנושא עלה.
מצורפת כתבה מוואלה, אודות ילד בן 7.5, שזה באמת לא מאוד רחוק מלהיות פעוט.
בעצם, ילד שהוא על הספקטרום האוטיסטי, טכנית הוא בגיל 7, מעשית, לפחות בחלק בתחומי ההתפתחות הוא קרוב יותר לגיל 4.
זו בדיוק המשמעות של "איחור התפתחותי משמעותי".
כשהדבר הבולט ביותר באיחור מסוג זה - לא מה שאנחנו רואים מהצד, אלא מה שהילד עצמו חווה - מתבטא ברכישה של כלים תואמי גיל לעצמאות, בטחון עצמי ובטחון רגשי.
לכן רבים מהילדים על הספקטרום, למעשה כמעט כולם - נבהלים ונחרדים מהצליל הזה של הצפירה.
למעשה, כשחושבים על זה - זו בעצם מטרתה של השמעת הצפירה, לא?
זה באמת צליל צורם ומחריד.
והוא יושב גם על התדר הטונאלי של צליל אזעקה - ולזה "מותר" לכולנו להגיב ב"היחרדות", נכון? ואפילו להיבהל, ואני משוכנעת שהוא מביא גם לא מעט אנשים מבוגרים "תקינים נוירולוגית" להיחרד, ואולי אפילו לרצות לבכות.
המורים והמנהלת השעו אותו. הוא לא הרביץ, לא תקף אפ'חד, לא קילל וירק קליפות גרעינים בשיעור.
הצוות ה"טיפולי" רוצה ש"יטפלו בו".
רגע. אבל הצוות הטיפולי המסוים הזה - של כיתת תקשורת - הוא זה שאמור היה לדעת איך לטפל בו ולעזור לו.
אפשר רק לנחש שאם זה לא הולך בטוב, ואם זה לא הולך באילוף, ולא הולך בכוח - אז צריך "תרופתי".
וכמובן שאם ההורים, ברוב חוצפתם, יאריכו מבחירתם את ההשעיה ליותר מהימים שעליהם החליטה מנהלת ביה"ס - אולי כי ממילא ביום הזיכרון מגיעה עוד צפירה או שתיים - אז הם עוברים על חוק חינוך חובה.
וכך הורה שבוחר להגן ולטפל בילדו, או מנסה לאפשר לילד תמיכה רגשית אפילו במחיר אובדן ימי עבודה - הופך להיות "עבריין".
הלוואי ויכולתי לספר שזה מקרה יחיד, נדיר ויוצא דופן. זה לא.
אלו הם פניה של מערכת שלא יודעת להכיל את עצמה.
וחורה לי מאוד שיש בין הילדים האלו לא מעט שהם נפגעי חיסונים.
כל מיני NOS שהתחילו מסע בעולם הזה כשהם "תקינים נוירולוגית" ובריאים... וזו תמונת המצב שמראה לאיפה מובלים ילד ומשפחתו שלא מרצון ולא מדעת. ובטח לא מבחירה.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.