|נ ע ם| ../images/Emo105.gif
היד שאחזה בה חזק נתלשה ממנה בכאב גדול. למשמע הפיצוץ והשקט שהשתרר אחריו היא התחלה לבכות. ככה סתם, עומדת בגשם חזק, כשהכל סביבה מלא דם, ובוכה. לקח לה זמן להפסיק לבהות באוויר, ולהתחיל לחפש את נעם. היא הלכה לאט, כמו בהלוויה, מחפשת את נעם, החברה שלה. לא צועקת, לא בוכה, לא נרטבת. הגשם חולף על פניה כמו רוח קלילה ונעימה, שאמורה להעלות חיוך בקצה שפתה, והיא מחפשת בעניים רועדות, מקווה למצוא את נעם, יודעת שמה שתמצא עלול לאכזב אותה. היא כלל לא הבחינה בדם שעליה, הייתה בטוחה שהוא שייך למישהו אחר. הייתה לה פציעה קלה, היא לא ידעה את זה, היא הייתה בטוחה שהיא לגמרי בסדר, שהיא בסך הכל מחפשת את נעם שאבדה לה בגשם. אחר כך הבינו שהיא לא תשמע יותר, כנראה. כסף לניתוח מסובך לא היה לה, והיא המשיכה לחפש את נעם, אהבתה הראשונה וחברתה הטובה ביותר, כשהיא מחפשת את קולה הצוחק, המתקתק, שלא הייתה שומעת גם אם הייתה שומעת. לנעם הייתה מצבה שחורה, שנחרט עליה בגדול "נ ע ם" ולא היה כתוב יותר, שנת לידה, שנת פטירה, עוד כמה דברים רגילים שנכתבו שם, מתחת ל "נ ע ם" שהיה כתוב בגדול ובלבן. ההליכה האיטית בבית הקברות הפכה להרגל עצוב, כמו הנחת אבן של געגוע, וכמו להביט בתמונה המשותפת שעוד נמצאת על השידה- ולבכות. לבכות בגשם, ולא להירטב, ולא להרגיש כמה עולמות חרבו, להיות אנוכית יותר ובוכייה יותר, ולא להרגיש בכל החוסר של העולם, ולבכות. כמה טוב היה לה לבכות בגשם, פעם בשנה, בעשירי לדצמבר, באמצע כיכר, ולהיזכר במה שהיא לא זוכרת, כשהכל כל כך שקט לה מסביב, ונעם בכלל לידה, בכלל לא מתה מהפיגוע הזה, סתם ממכונית שעברה ליד.
היד שאחזה בה חזק נתלשה ממנה בכאב גדול. למשמע הפיצוץ והשקט שהשתרר אחריו היא התחלה לבכות. ככה סתם, עומדת בגשם חזק, כשהכל סביבה מלא דם, ובוכה. לקח לה זמן להפסיק לבהות באוויר, ולהתחיל לחפש את נעם. היא הלכה לאט, כמו בהלוויה, מחפשת את נעם, החברה שלה. לא צועקת, לא בוכה, לא נרטבת. הגשם חולף על פניה כמו רוח קלילה ונעימה, שאמורה להעלות חיוך בקצה שפתה, והיא מחפשת בעניים רועדות, מקווה למצוא את נעם, יודעת שמה שתמצא עלול לאכזב אותה. היא כלל לא הבחינה בדם שעליה, הייתה בטוחה שהוא שייך למישהו אחר. הייתה לה פציעה קלה, היא לא ידעה את זה, היא הייתה בטוחה שהיא לגמרי בסדר, שהיא בסך הכל מחפשת את נעם שאבדה לה בגשם. אחר כך הבינו שהיא לא תשמע יותר, כנראה. כסף לניתוח מסובך לא היה לה, והיא המשיכה לחפש את נעם, אהבתה הראשונה וחברתה הטובה ביותר, כשהיא מחפשת את קולה הצוחק, המתקתק, שלא הייתה שומעת גם אם הייתה שומעת. לנעם הייתה מצבה שחורה, שנחרט עליה בגדול "נ ע ם" ולא היה כתוב יותר, שנת לידה, שנת פטירה, עוד כמה דברים רגילים שנכתבו שם, מתחת ל "נ ע ם" שהיה כתוב בגדול ובלבן. ההליכה האיטית בבית הקברות הפכה להרגל עצוב, כמו הנחת אבן של געגוע, וכמו להביט בתמונה המשותפת שעוד נמצאת על השידה- ולבכות. לבכות בגשם, ולא להירטב, ולא להרגיש כמה עולמות חרבו, להיות אנוכית יותר ובוכייה יותר, ולא להרגיש בכל החוסר של העולם, ולבכות. כמה טוב היה לה לבכות בגשם, פעם בשנה, בעשירי לדצמבר, באמצע כיכר, ולהיזכר במה שהיא לא זוכרת, כשהכל כל כך שקט לה מסביב, ונעם בכלל לידה, בכלל לא מתה מהפיגוע הזה, סתם ממכונית שעברה ליד.
