סבא, אתה שומע אותי?
סבא אתה חושב שתוכל לסלוח לנכדתך אחרי כל כך הרבה שנים? אני חושבת שכן. היית אדם שלא שמר טינה לאף אחד. וכעת, כשאתה כבר הרבה מאד שנים , עמוק עמוק באדמה, ומה שנשאר לעשות, זה רק להגיע פעם בשנה לקיברך, להדליק נר זיכרון, ולהניח על המצבה המשותפת שלך ושל סבתא, זר פרחים. אחד לך, אחד לה, ואחד לאמא, בִּתכם, שנמצאת שורה לפניכם. אתם דייר אותה שכונה, שביל על יד שביל. כשעומדים על יד אמא, רואים אתכם, כשעומדים על ידכם, רואים את אמא. לא נפרדתם. אף פעם לא נפרדתם. הייתם מסוג ההורים שעם רגע לידת ילדיהם, לא נפרדתם מהם עד המוות. אז וגם כעת, אתם ביחד. כמו בשכונה הקטנה בבוקרשט, כמו במחנות, כמו בגרמניה אחרי המלחמה, ברכבת למרסיי שהובילה לאניה שהפליגה איתכם לארץ ישרוּאֶל, הארץ המובטחת, אותה העדפתם על הגירה לאמריקה. שם חיכתה אמא שלך , סבא, חיכתה לראות את בנה , אותו עזבה לפני מאה שנים אצל הוריה, ונסעה אל הארץ המובטחת שלה, אמריקה. ואני מדברת אלייך , סבא, היום, אחרי שנים רבות. ככה בבוקר חג השבועות, כי בטלויזיה מופיעה התזמורת הפילהרמונית עם מוטיבים יהודיים. גיורא פיידמן מנגן על קלרינט ומסלסל. נגינתו נשמעת כמו יבבה. כמו בכי. הוא כאילו נחנק עם המנגינה. פניו משנות מבט, והוא מיוסר, ועולה ויורדת המנגינה, והוא.... כמעט בוכה. וזה זורק אותי אחורה לימי ילדותי. כי זו הרי המוסיקה עליה גדלנו . פרט לאלוויס, ושושנה דמארי, וכל הלהקות.. היו הכלייזמרים. אקורדיון היה כלי נגינה, חובה בכל בית. גם לי הבטיחו אקורדיון, אבל שכחו לקנות. לא עלה בדעתי כיצד אשתלט על כל הקלידים והכפתורים השחורים, ולא הבנתי מאיפה יהיה לי כח לשאת משקל כבד על החזה, אבל הצלילים שהפיק הכלי, הטריפו אותי. בכל החתונות השמיעו לנו כליזמרים את נעימותיהם. הם היו הדי.ג´י. של כל ארוע. ובמוצאי שבת, באופן קבוע, ברשת א´ או קול ציון לגולה, אני כבר לא זוכרת, הייתי רואה אותך , בביקורי אצלכם, יושב צמוד לרדיו הגדול, ומאזין למוסיקה חסידית, פרקי חזנות, פרקי תפילה. זה היה התחביב היחיד שלך. כך סגרת את השבוע, כך עברת מהקודש לחול. כן. אני יודעת שלמדת בחֶיידר כשהיית קטן, וקיבלת מכות מהסבא שלך, כדי לדרבן אותך ללמוד. איזה חיים עלובים היו לך , סבא. אני מנסה להשוות אותם לחיי. ואני לא בטוחה מי מאיתנו היה זוכה בתחרות על עליבות ואומללות. אבל כבר לא אלך איתך לתחרות היצורים הסובלים. כן, לי היה את העריץ שלי, ואתה .. היה לך את סבתא, שמיררה את חייך. שלא תבין לרגע שיש לי משהו נגד סבתא, נהפוך הוא, היא היתה כאם לי. גידלה אותי, והציפה אותי במתנות , לפני שהספקתי לבקש אפילו. אבל על יד אדם אציל נפש כמוך, מאופק ומעורה בין אנשים, סבתא הייתה ייצור וולגרי וכעסן. לא ידעה להעניק לך יחס או טיפת חם אנושי. רק טענות היו לה, כעסים וקללות שלטו בלקסיקון שלה. רק את ילדיה אהבה. אהבה מטורפת, הורסת, שטלתנית, פולשנית. ואתה , מה היית עבורה? מביא הפרנסה? שק החבטות שלה? אז שמעת במוצאי שבת פרקי חזנות, מנוחה לנפש הדואבת שלך, שחיכתה כל השבוע לדוור, שיביא מכתב מאמא שלך, האמא מאמריקה. שהלכה והזדקנה, התעוורה עם השנים. התכתבתם. אתה רואה סבא? לפני עידן האינטרנט, אנשים התכתבו. אמנם לא על מקלדת, אלא על בלוק מכתבים ועט נובע. מעטפה ובול. ולנו היו המון בולים מאמריקה. המון. פרקי חזנות? אוי......כמה שזה היה מעצבן לבוא ולשמוע את היללות האלה ברדיו, או בטרנזיסטור הקטן שהיה צמוד לאוזן. איזו המצאה נהדרת. טרנזיסטור. רדיו מינאטורי נייד. ממש דיסקמן של היום. לא אהבתי את המוסיקה, היא נשמעה גלותית, רחוקה, ממקום אחר. משהו שמזכיר דת ותרבות אירופאית שנכחדה. רצינו להיות ארצישראליים, מודרניים, קיבוצניקים כאלה... לא איכפתיים, ציניים, גיבורים. בשנות השישים רצינו פרנק סינטרה, אדאמו, פלטרס, ולא פרקי חזנות. לא הבנתי שעם המוסיקה הזו, אתה מתחבר לילדותך שלך. לעבר שלך, לנוסטלגיה הפרטית שלך. רגעים שבהם סבתא, סתמה את הפה... והניחה לך בשקט, להקשיב למחוזות הרחוקים שלך, ואולי באותן דקות , דמיינת שאתה ילד קטן. אהוב. שאמו איתו. אולי באותן דקות חשבת על דרך כיצד לנסוע בכל זאת, לאמריקה ולפגוש את אמך שמעולם לא פגשת מגיל שנתיים עד יום מותה ומותך. ואני הפרעתי לך. ביקשתי שתעביר תחנה, כי המוסיקה היהודית הזו.. מעצבנת, לא רלוונטית , לא מודרנית. וסבתא שמחה מאד שיש לה קואליציה מצידנו, וצרחה עלייך: "סולומון, תסגור כבר את הרדיו, הילדים הגיעו". (ביידיש או רומנית עססית) לא ידעתי שאני עושה לך עוול. לא חשבתי שאני מונעת ממך את הכיף היחיד שיש לך בעולם המחורבן הזה. חשבתי שאתה מחכה כל השבוע שאני ואחותי נבוא לבקר. כעת, אני בכלל לא בטוחה, שגרמנו לך לקורת רוח. אולי המוסיקה עשתה את זה יותר מהביקור שלנו. שתי ילדות, אני בת שש עשרה, אחותי בת שתיים עשרה, מגיעות לביקור , כדי לראות את סבתא בוכה על אימנו שמתה לא מזמן.. וסבא בעולמו עם המוסיקה שלו. עם הכאב שלו השקט, המופנם, הבלתי מתחלק עם אחרים בסיבלו. כשאני מאזינה למוסיקה , שאינה המוסיקה של הילדים שלי..אני בטוחה שגם הם לא מבינים אותי, כמו שאני לא הבנתי אותך, ופער הדורות, לעולם ישאר פער הדורות. אז היום, כשאני בעצמי, כבר מזמן יכולתי להיות סבתא..... אני מנצלת הזדמנות חגיגית זו, כשגיורא פיידמן עדיין ברקע עם הקלרינט הבוכה שלו, שמעלה גם דמעות בעיניי, ומבקשת ממך סבא, לסלוח לי. לא הבנתי. פעם לא הבנתי , את מה שאני מבינה היום. אתה בטח תסלח. תמיד היית איש נפלא.
סבא אתה חושב שתוכל לסלוח לנכדתך אחרי כל כך הרבה שנים? אני חושבת שכן. היית אדם שלא שמר טינה לאף אחד. וכעת, כשאתה כבר הרבה מאד שנים , עמוק עמוק באדמה, ומה שנשאר לעשות, זה רק להגיע פעם בשנה לקיברך, להדליק נר זיכרון, ולהניח על המצבה המשותפת שלך ושל סבתא, זר פרחים. אחד לך, אחד לה, ואחד לאמא, בִּתכם, שנמצאת שורה לפניכם. אתם דייר אותה שכונה, שביל על יד שביל. כשעומדים על יד אמא, רואים אתכם, כשעומדים על ידכם, רואים את אמא. לא נפרדתם. אף פעם לא נפרדתם. הייתם מסוג ההורים שעם רגע לידת ילדיהם, לא נפרדתם מהם עד המוות. אז וגם כעת, אתם ביחד. כמו בשכונה הקטנה בבוקרשט, כמו במחנות, כמו בגרמניה אחרי המלחמה, ברכבת למרסיי שהובילה לאניה שהפליגה איתכם לארץ ישרוּאֶל, הארץ המובטחת, אותה העדפתם על הגירה לאמריקה. שם חיכתה אמא שלך , סבא, חיכתה לראות את בנה , אותו עזבה לפני מאה שנים אצל הוריה, ונסעה אל הארץ המובטחת שלה, אמריקה. ואני מדברת אלייך , סבא, היום, אחרי שנים רבות. ככה בבוקר חג השבועות, כי בטלויזיה מופיעה התזמורת הפילהרמונית עם מוטיבים יהודיים. גיורא פיידמן מנגן על קלרינט ומסלסל. נגינתו נשמעת כמו יבבה. כמו בכי. הוא כאילו נחנק עם המנגינה. פניו משנות מבט, והוא מיוסר, ועולה ויורדת המנגינה, והוא.... כמעט בוכה. וזה זורק אותי אחורה לימי ילדותי. כי זו הרי המוסיקה עליה גדלנו . פרט לאלוויס, ושושנה דמארי, וכל הלהקות.. היו הכלייזמרים. אקורדיון היה כלי נגינה, חובה בכל בית. גם לי הבטיחו אקורדיון, אבל שכחו לקנות. לא עלה בדעתי כיצד אשתלט על כל הקלידים והכפתורים השחורים, ולא הבנתי מאיפה יהיה לי כח לשאת משקל כבד על החזה, אבל הצלילים שהפיק הכלי, הטריפו אותי. בכל החתונות השמיעו לנו כליזמרים את נעימותיהם. הם היו הדי.ג´י. של כל ארוע. ובמוצאי שבת, באופן קבוע, ברשת א´ או קול ציון לגולה, אני כבר לא זוכרת, הייתי רואה אותך , בביקורי אצלכם, יושב צמוד לרדיו הגדול, ומאזין למוסיקה חסידית, פרקי חזנות, פרקי תפילה. זה היה התחביב היחיד שלך. כך סגרת את השבוע, כך עברת מהקודש לחול. כן. אני יודעת שלמדת בחֶיידר כשהיית קטן, וקיבלת מכות מהסבא שלך, כדי לדרבן אותך ללמוד. איזה חיים עלובים היו לך , סבא. אני מנסה להשוות אותם לחיי. ואני לא בטוחה מי מאיתנו היה זוכה בתחרות על עליבות ואומללות. אבל כבר לא אלך איתך לתחרות היצורים הסובלים. כן, לי היה את העריץ שלי, ואתה .. היה לך את סבתא, שמיררה את חייך. שלא תבין לרגע שיש לי משהו נגד סבתא, נהפוך הוא, היא היתה כאם לי. גידלה אותי, והציפה אותי במתנות , לפני שהספקתי לבקש אפילו. אבל על יד אדם אציל נפש כמוך, מאופק ומעורה בין אנשים, סבתא הייתה ייצור וולגרי וכעסן. לא ידעה להעניק לך יחס או טיפת חם אנושי. רק טענות היו לה, כעסים וקללות שלטו בלקסיקון שלה. רק את ילדיה אהבה. אהבה מטורפת, הורסת, שטלתנית, פולשנית. ואתה , מה היית עבורה? מביא הפרנסה? שק החבטות שלה? אז שמעת במוצאי שבת פרקי חזנות, מנוחה לנפש הדואבת שלך, שחיכתה כל השבוע לדוור, שיביא מכתב מאמא שלך, האמא מאמריקה. שהלכה והזדקנה, התעוורה עם השנים. התכתבתם. אתה רואה סבא? לפני עידן האינטרנט, אנשים התכתבו. אמנם לא על מקלדת, אלא על בלוק מכתבים ועט נובע. מעטפה ובול. ולנו היו המון בולים מאמריקה. המון. פרקי חזנות? אוי......כמה שזה היה מעצבן לבוא ולשמוע את היללות האלה ברדיו, או בטרנזיסטור הקטן שהיה צמוד לאוזן. איזו המצאה נהדרת. טרנזיסטור. רדיו מינאטורי נייד. ממש דיסקמן של היום. לא אהבתי את המוסיקה, היא נשמעה גלותית, רחוקה, ממקום אחר. משהו שמזכיר דת ותרבות אירופאית שנכחדה. רצינו להיות ארצישראליים, מודרניים, קיבוצניקים כאלה... לא איכפתיים, ציניים, גיבורים. בשנות השישים רצינו פרנק סינטרה, אדאמו, פלטרס, ולא פרקי חזנות. לא הבנתי שעם המוסיקה הזו, אתה מתחבר לילדותך שלך. לעבר שלך, לנוסטלגיה הפרטית שלך. רגעים שבהם סבתא, סתמה את הפה... והניחה לך בשקט, להקשיב למחוזות הרחוקים שלך, ואולי באותן דקות , דמיינת שאתה ילד קטן. אהוב. שאמו איתו. אולי באותן דקות חשבת על דרך כיצד לנסוע בכל זאת, לאמריקה ולפגוש את אמך שמעולם לא פגשת מגיל שנתיים עד יום מותה ומותך. ואני הפרעתי לך. ביקשתי שתעביר תחנה, כי המוסיקה היהודית הזו.. מעצבנת, לא רלוונטית , לא מודרנית. וסבתא שמחה מאד שיש לה קואליציה מצידנו, וצרחה עלייך: "סולומון, תסגור כבר את הרדיו, הילדים הגיעו". (ביידיש או רומנית עססית) לא ידעתי שאני עושה לך עוול. לא חשבתי שאני מונעת ממך את הכיף היחיד שיש לך בעולם המחורבן הזה. חשבתי שאתה מחכה כל השבוע שאני ואחותי נבוא לבקר. כעת, אני בכלל לא בטוחה, שגרמנו לך לקורת רוח. אולי המוסיקה עשתה את זה יותר מהביקור שלנו. שתי ילדות, אני בת שש עשרה, אחותי בת שתיים עשרה, מגיעות לביקור , כדי לראות את סבתא בוכה על אימנו שמתה לא מזמן.. וסבא בעולמו עם המוסיקה שלו. עם הכאב שלו השקט, המופנם, הבלתי מתחלק עם אחרים בסיבלו. כשאני מאזינה למוסיקה , שאינה המוסיקה של הילדים שלי..אני בטוחה שגם הם לא מבינים אותי, כמו שאני לא הבנתי אותך, ופער הדורות, לעולם ישאר פער הדורות. אז היום, כשאני בעצמי, כבר מזמן יכולתי להיות סבתא..... אני מנצלת הזדמנות חגיגית זו, כשגיורא פיידמן עדיין ברקע עם הקלרינט הבוכה שלו, שמעלה גם דמעות בעיניי, ומבקשת ממך סבא, לסלוח לי. לא הבנתי. פעם לא הבנתי , את מה שאני מבינה היום. אתה בטח תסלח. תמיד היית איש נפלא.
