סבא מת, ואני אפאטית.
כל כך אהבתי את סבא. גרתי אצלו שנתיים כשברחתי מהעיר בה גרתי כי עברתי שם חבולה נפשית.
השנתיים האלה ריפאו אותי, אני הגעתי בזמן שהוא עוד היה צלול אבל בודד, והוא כשהייתי צריכה משהו להתעסק בו.
הייתי מגיעה אליו בסופשים בין הצבא וטיפלתי בו, דיברתי איתו, היינו קרובים מאוד. אחרי שנתיים עד היום, עברו שנתיים וחצי בהם הייתי אצלו פחות, התחלתי ללמוד ועברתי לגור במקום אחר, אבל הייתי מתקשרת ומבקשת בתדירות גבוהה. זה סבא האהוב שלי. הייתי נוסעת לחגים אצלו, היה לי מאוד חשוב לומר לו כל הזמן כמה שהוא אהוב ונערץ.
קרובים עד לרמה שכשהוא התחיל לשכוח מכל הנכדים, אותי הוא זכר. עד לתקופה מסוימת.
בזמן האחרון חלה הדרדרת קשה מאוד במצבו, והוא נפטר לפני יומיים בדיוק. אחרי ליל הסדר.
שמחתי כששמעתי. באמת ששמחתי. הוא סבל כל כך, ורק רציתי כבר שימות ושיפסיק לכאוב לו.
אז כן, בכיתי כששמעתי, בכיתי קצת שראיתי את הארון. אבל לא כי באמת הייתי עצובה, אלא כי הרגשתי שזה מה שצריך לעשות, שזה מה שמצופה. זה היה מעושה.
בלוויה לא בכיתי בכלל, רק חיבקתי. הקראתי מכתב, ולא הזלתי דמעה.
אני מנסה שיהיה לי אכפת, וזה לא קורה. שתיתי המון, ואני עדיין לא שם.
היום אחרי הלוויה היינו בביתו, נכנסתי לחדר שלו, נשכבתי על המיטה שלו- שהייתי שם כל כך הרבה פעמים, הקשבתי לסיפורים שלו על השואה, על החיים שאחרי, על החיים שהיו לו לפני שנפטר. נרדמתי לצידו בחיבוק לסאבי.
הירחתי את הריח של הכרית שעליה נשם נשימות אחרונות. וכלום.
כאילו שהראש מבין. כן, אני יודעת שסבא מת, אני מבינה את זה.
כאילו משהו לא מתחבר לרגש.
זה כי אני כלבה אגואיסטית וחסרת רגישות? זה כי הייתה לי תקופת הכנה? כי ציפיתי ליום הזה כל כך הרבה זמן-בכיתי במחשבות, בחלומות, שהמציאות היא כלום לעומת ההכנות הנפשיות שעשיתי לעצמי?
או שפשוט עדיין לא עיכלתי באמת?...
אבא שלי והדודים בוכים - הם מעכלים, ואני לא?
מה נסגר איתי ועם הרגש הדפוק שלי?
כל כך אהבתי את סבא. גרתי אצלו שנתיים כשברחתי מהעיר בה גרתי כי עברתי שם חבולה נפשית.
השנתיים האלה ריפאו אותי, אני הגעתי בזמן שהוא עוד היה צלול אבל בודד, והוא כשהייתי צריכה משהו להתעסק בו.
הייתי מגיעה אליו בסופשים בין הצבא וטיפלתי בו, דיברתי איתו, היינו קרובים מאוד. אחרי שנתיים עד היום, עברו שנתיים וחצי בהם הייתי אצלו פחות, התחלתי ללמוד ועברתי לגור במקום אחר, אבל הייתי מתקשרת ומבקשת בתדירות גבוהה. זה סבא האהוב שלי. הייתי נוסעת לחגים אצלו, היה לי מאוד חשוב לומר לו כל הזמן כמה שהוא אהוב ונערץ.
קרובים עד לרמה שכשהוא התחיל לשכוח מכל הנכדים, אותי הוא זכר. עד לתקופה מסוימת.
בזמן האחרון חלה הדרדרת קשה מאוד במצבו, והוא נפטר לפני יומיים בדיוק. אחרי ליל הסדר.
שמחתי כששמעתי. באמת ששמחתי. הוא סבל כל כך, ורק רציתי כבר שימות ושיפסיק לכאוב לו.
אז כן, בכיתי כששמעתי, בכיתי קצת שראיתי את הארון. אבל לא כי באמת הייתי עצובה, אלא כי הרגשתי שזה מה שצריך לעשות, שזה מה שמצופה. זה היה מעושה.
בלוויה לא בכיתי בכלל, רק חיבקתי. הקראתי מכתב, ולא הזלתי דמעה.
אני מנסה שיהיה לי אכפת, וזה לא קורה. שתיתי המון, ואני עדיין לא שם.
היום אחרי הלוויה היינו בביתו, נכנסתי לחדר שלו, נשכבתי על המיטה שלו- שהייתי שם כל כך הרבה פעמים, הקשבתי לסיפורים שלו על השואה, על החיים שאחרי, על החיים שהיו לו לפני שנפטר. נרדמתי לצידו בחיבוק לסאבי.
הירחתי את הריח של הכרית שעליה נשם נשימות אחרונות. וכלום.
כאילו שהראש מבין. כן, אני יודעת שסבא מת, אני מבינה את זה.
כאילו משהו לא מתחבר לרגש.
זה כי אני כלבה אגואיסטית וחסרת רגישות? זה כי הייתה לי תקופת הכנה? כי ציפיתי ליום הזה כל כך הרבה זמן-בכיתי במחשבות, בחלומות, שהמציאות היא כלום לעומת ההכנות הנפשיות שעשיתי לעצמי?
או שפשוט עדיין לא עיכלתי באמת?...
אבא שלי והדודים בוכים - הם מעכלים, ואני לא?
מה נסגר איתי ועם הרגש הדפוק שלי?
