סבא
הנה יום השואה המתקרב, ואיכשהו תמיד זה הזמן שיוצא לי לחשוב עליך ועל סבתא הכי הרבה ולהתגעגע. מסיבות כאלו ואחרות החלטתם להישאר לגור בארץ מולדתכם ולא לעלות לארץ איתנו. החלטתם להמשיך לחיות את העבר במקום להסתכל אל העתיד קדימה. אני אשקר אם אני אגיד שאני לא כועסת, שאני לא מאוכזבת, שאני לא כואבת עכשיו, ומתגעגעת במיוחד בימים שכאלה שכל כך בא לי לחבק אותכם על האומץ ותעוזה לתמוך בכם, להגיד שהכל נגמר, שעכשיו הכל בסדר, שזאבים כבר לא רודפים אחרי סבתא ושאתה סבא כבר לא רעב. סבא, אתה יודע מתי הכי קשה? כשאני רואה אנשים מבוגרים בגילך מטיילים בגנים הציבוריים ליד הבית אני תמיד נזכרת בך, מדמיינת אותך מחזיק את ידי ושנינו הולכים ומדסקסים על החיים מחליפים חוויות ונהנים. תמיד כשאני מבקרת אצלכם בבית, זה כאילו שהזמן עצר מלכת. השטיחים הם אותם שטיחים כבר 40 שנה, המטבח לא השתנה עוד מימי ילדותה של אימי, אין מכונת כביסה, אין מחשב, אין מיקרוגל אתם טוענים שאתם כבר זקנים בישביל הדברים המיותרים הללו. אבל למרות הכל אין מפונקת ממני אצלכם, אולי כי אני הנכדה היחידה שלכם?! אתם מעניקים לי הכל מהכל, את המאכלים שאני הכי אוהבת, את המתנות שאני הכי רוצה, אבל אתם לא מבינים שכל זה פשוט מיותר! אני לא רוצה מאכלים, מתנות או כסף! אני רוצה שתהיו כאן לידי! סבא, תמיד שאני איתך, אני אוהבת כל כך להרגיש ילדה, להרגיש הנכדה הקטנה שלך שאף פעם לא ממש זכיתי להיות אז. לפעמים יוצא לי לדמיין איך זה היה אם הייתם באים לגור פה, איך בטח היית לוקחת אותך לקניון היינו קונים גלידה שאתה כל כך אוהב, אבל לא מהמקדונלדס, אלא מגלידריה אמיתית בכוונה כדי שתוכל לבחור מהמבחר הענק שיש לנו כאן בארץ. שתדע שבפעם הבאה ב"ה שניפגש אני לא אתעצל, אני אצא לטייל איתך בכל ערב, ואני אשמח לשמוע עוד סיפורים מהמלחמה ומהחיים בכלל. קצת קשה לי עכשיו סבא, הדמעות חונקות, אני מרגישה בודדה וקצת קר לי. אני יודעת שבדרך כלל אני אוהבת להתלונן ולהשוות את עצמי לאחרים, אבל אני באמת לא יודעת איך התמזל מזלי, איך ה' בחר בי מכל האנשים בעולם להיות הנכדה שלכם. קצת קשה לי עכשיו סבא, הדמעות חונקות, אני מרגישה בודדה וקצת קר לי. אני כל כך אוהבת אותכם, כל כך. (הכתיבה קצת צולעת)
הנה יום השואה המתקרב, ואיכשהו תמיד זה הזמן שיוצא לי לחשוב עליך ועל סבתא הכי הרבה ולהתגעגע. מסיבות כאלו ואחרות החלטתם להישאר לגור בארץ מולדתכם ולא לעלות לארץ איתנו. החלטתם להמשיך לחיות את העבר במקום להסתכל אל העתיד קדימה. אני אשקר אם אני אגיד שאני לא כועסת, שאני לא מאוכזבת, שאני לא כואבת עכשיו, ומתגעגעת במיוחד בימים שכאלה שכל כך בא לי לחבק אותכם על האומץ ותעוזה לתמוך בכם, להגיד שהכל נגמר, שעכשיו הכל בסדר, שזאבים כבר לא רודפים אחרי סבתא ושאתה סבא כבר לא רעב. סבא, אתה יודע מתי הכי קשה? כשאני רואה אנשים מבוגרים בגילך מטיילים בגנים הציבוריים ליד הבית אני תמיד נזכרת בך, מדמיינת אותך מחזיק את ידי ושנינו הולכים ומדסקסים על החיים מחליפים חוויות ונהנים. תמיד כשאני מבקרת אצלכם בבית, זה כאילו שהזמן עצר מלכת. השטיחים הם אותם שטיחים כבר 40 שנה, המטבח לא השתנה עוד מימי ילדותה של אימי, אין מכונת כביסה, אין מחשב, אין מיקרוגל אתם טוענים שאתם כבר זקנים בישביל הדברים המיותרים הללו. אבל למרות הכל אין מפונקת ממני אצלכם, אולי כי אני הנכדה היחידה שלכם?! אתם מעניקים לי הכל מהכל, את המאכלים שאני הכי אוהבת, את המתנות שאני הכי רוצה, אבל אתם לא מבינים שכל זה פשוט מיותר! אני לא רוצה מאכלים, מתנות או כסף! אני רוצה שתהיו כאן לידי! סבא, תמיד שאני איתך, אני אוהבת כל כך להרגיש ילדה, להרגיש הנכדה הקטנה שלך שאף פעם לא ממש זכיתי להיות אז. לפעמים יוצא לי לדמיין איך זה היה אם הייתם באים לגור פה, איך בטח היית לוקחת אותך לקניון היינו קונים גלידה שאתה כל כך אוהב, אבל לא מהמקדונלדס, אלא מגלידריה אמיתית בכוונה כדי שתוכל לבחור מהמבחר הענק שיש לנו כאן בארץ. שתדע שבפעם הבאה ב"ה שניפגש אני לא אתעצל, אני אצא לטייל איתך בכל ערב, ואני אשמח לשמוע עוד סיפורים מהמלחמה ומהחיים בכלל. קצת קשה לי עכשיו סבא, הדמעות חונקות, אני מרגישה בודדה וקצת קר לי. אני יודעת שבדרך כלל אני אוהבת להתלונן ולהשוות את עצמי לאחרים, אבל אני באמת לא יודעת איך התמזל מזלי, איך ה' בחר בי מכל האנשים בעולם להיות הנכדה שלכם. קצת קשה לי עכשיו סבא, הדמעות חונקות, אני מרגישה בודדה וקצת קר לי. אני כל כך אוהבת אותכם, כל כך. (הכתיבה קצת צולעת)
