סבלו של הנסיך סידהרתה.
הקדמה הבודהיזם היא תורה הודית בת 2500 שנה בערך המציעה לאדם דרך שחרור מלאה מהסבל האנושי, זו אינה דרך של אינסטנט קארמה אם לשאול מושג מלנון, אלא דרך קשה ומורכבת שהיום זוכה לחשיבות באקדמיה לא פחות מהפילוסופיה המערבית, במאמר זה אנסה להסביר קצת על עיקרי התורה הבודהיסטית מקורותיה והחשיבות שלה בתרבות ההודית. לפני שנתחיל בואו נשבור כמה מיתוסים: - הבודהיזם היום כמעט ולא קיים בהודו כאמור העניין של הבודהיזם התחיל בהודו בערך לפני 2500 שנה בעקבות משבר אמון גדול, שעבר על האזור (משבר זה מקבל ביטוי באפוס הענק המהבהרטה ועליו אולי בפרק הבא). במשך כמה מאות שנים הוא הלך וצבר מאמינים ברחבי תת היבשת. האופי הזורם והמשתנה שלו סייע ליצור קהילות בודהיסטיות רבות והשיטה הפילוסופית והחשיבות של הפילוסופיה בהודו היוותה איום אמיתי על הכוהנים ההודיים ואלה "עדכנו" את הדת ההודית המסורתית כדי להתמודד עם האתגר הבודהיסטי והצליחו, גם קצת בעזרת כוח, לדחוק את הבודהיזם מחוץ להודו, היום, למרות שבאסיה כולה הבודהיזם היא הדת החשובה ואולי גם הגדולה ביותר, הבודהיסטים היחידים בהודו הם גולים מארצם שקיבלו מקלט מדיני (כמו הדאלי לאמה והגולים הטיבטים). - הבודהיזם אינו דת אחת: יש מגוון עצום של כיתות ברחבי העולם הקוראות לעצמם :בודהיזם, חלקן קשורות לאחרות רק בשם. הגיוון הזה הוא נגזרת הן של האופי של תפישת העולם הבודהיסטית והן לעובדה שאין לבודהיזם מבנה מסודר של דת, אלא כתבי קודש הנתונים לפרשנות של המאמין או הקהילה, וכמובן שבכל כמה שנים מגיח לעולם כתב קודש חדש שיש מי שמאמין בו, כך שמגוון הדעות בבודהיזם הוא עצום, עם זאת, עדיין יש כמה דברים בגרעין תפישת החיים הזו, שפחות או יותר משותף לכל התפישות ועליו אכתוב כאן. - הבודהיזם הוא לא דת: הבודהיזם בצורתו המקורית אינו דת כפי שאנחנו נוטים לחשוב עליה, אין אלוהים, אין מנהגים דתיים ואין כוהני דת, הבודהיזם מציע שיטה פילוסופית, תפישה פסיכולוגית ולעיתים אפילו דרך להבין את עולם התופעות בטבע, מי שחוקר את העניין לעומק מגיע בסופו של דבר שהבודהיזם הוא לא דת, לא פילוסופיה, לא שיטה פסיכולוגית ולא דרך חיים, הוא כל אלא ביחד ואף אחד מהם בנפרד, הבודהיזם הוא פשוט בודהיזם. - יכול להיות שבכלל לא היה איש כזה: בודהה, המילה בודהה היא כינוי, סיפור חייו של הבודהה הוא סיפור לא ממש אמין וממלא סופר רק בדיעבד על ידי תלמידים של תלמידים של תלמידים של "הבודהה", שלום, קוראים לי סידהרתה ונמאס לי להיוולד כל פעם מחדש כאמור איננו יודעים אם היה איש כזה "בודהה" אבל סיפור חייו הוא סיפור יפה ששווה לספרו, ומעבר לזה, הסיפור עצמו, בין אם הוא מבוסס על אמת ובין אם הוא המצאה מלאה, הוא סיפור חשוב בבודהיזם. גוואטמה סידהרתה שקייה מוני, שזכה בבגרותו לשם בודהה (המואר), נולד לנסיך מקומי של שבט המוני, ששלט כנראה על אזור בגבול הודו נאפל של היום. הנסיך היה חשוך ילדים והתפלל מידיי יום ליורש, יום אחד הוא הלך לזקן שנחשב לבעל כוחות קסומים לבקש עזרה בבעייתו, הקוסם אמר לו, שייוולד לו בקרוב בן זכר והבן יהיה מוכר ומפורסם בכל רחבי העולם במשך אלפי שנים, אולם, הבן הזה לא יסכים להיות יורשו, כי אם יבקש לתקן את עוולות העולם הזה, הזקן הזהיר גם את הנסיך, כי האלים עצמם עוקבים באופן אישי אחר הילד וכי זהו גורל חתום שלא יוכל להלחם בו. הנסיך (כמו שיודע כל מי שקרא דרמה יוונית אחת בחייו), שמח על החדשות והחליט לעשות הכל בכדי שיורשו המיועד לא יראה סבל בחייו ולא יתעורר בו הצורך לתקן את עוולות העולם הזה. כשנולד סוף סוף הבן (לפי כמה אגדות אמו הייתה בתולה כשנולד, אם זה מזכיר לכם משהו....) קרא לו הנסיך: "הנסיך, יורש העצר החכם משבט המוני", או "גוואטמה סידהרתה שקייה מוני", בתקווה ששמו יקבע לו את גורלו. הוא בנה גם ארמון מבודד, בו יחיה הילד כל חייו, מוגן מחייהם של האומללים החיים מחוץ לארמון ונסתר מעיני כל. כשיצא התינוק מרחם אמו, הוא צעד 3 צעדים ואמר: זוהי הפעם האחרונה שאני נולד לתוך העולם הזה, ואעזוב אותו כמואר (בודהה). בתחילה נראה היה כי המזימה מצליחה, גוואטמה הקטן היה ילד שמח, חכם ותלמיד מצטיין, הוא היה מאושר בפארק השעשועים הענק שאבין בנה לו ושיחק עם הכוח העצום שהיה לו על המשרתים בארמון. כשהיה גאווטמה הצעיר בן 16 בערך, הוא החל להשתעמם, אביו הביא לו לארמון נשים שיבדרו אותו, אינטלקטואלים שישוחחו אתו, אמנים שיופיעו לפניו, אבל בכל זאת, כמה אפשר לחיות בתוך אותו ארמון ואביו, שחשש שהנה מתחילה הנבואה לקרום עור וגידים, זמם מזימה נוספת, הוא יאפשר לנסיך לצאת החוצה, אך ירוקן את העיר ממסכנות, יגרש את חסרי הבית, יאסור את החולים, יגרש מהרחובות את הזקנים ויעשה "הצגת תכלית" של אושר שמחה ושעמום עבור בנו הסקרן. ואכן, כעבור כמה ימים, יצאה שיירה עליזה מארמונו של גאווטמה הצעיר לעבר העיר הנקייה והמצוחצחת, כל האנשים חייכו לנסיך שמעולם לא ראו והכל עבר בשלום, אלא שלקראת החזרה ראה לפתע הנסיך המוגן, איש זקן, חרוש קמטים, שכל שנותיו וחוויותיו נראות על פניו. כשחזר הנסיך לארמון הוא לא הפסיק לחשוב על הזקן, כל האנשים שפגש בימיי חייו היו צעירים חזקים ובריאים, הוא לא הצליח להבין מדוע אותו זקן נראה לו כה אומלל ומשונה. וכמובן שמייד הוא התחיל, כמו כל בן טיפש עשרה ממוצע לנדנד לאבא, שהוא רוצה עוד סיור בעיר, וכמו כל הורה ממוצע נכנע גם אביו של סידהרתה. שוב חזרו הסידורים הרגילים, שוב נוקתה העיר ושוב הכל היה שמח ומאושר, רק שהפעם, זכה הנער לראות בזווית עינו ילד חולה באבעבועות. שוב חוזר הסיפור ושלוש זה מספר חשוב בתרבות ההודית וכנראה בכלל, והיה גם מסע שלישי, הסיפור חוזר על עצמו, אלא שהפעם הלוויה חוצה את דרכה של השיירה המלכותית. השילוב של שלושת המראות הטריד מאוד את הבודהה, וכפי שאפשר לנחש, לילה אחד הוא קופץ מעל החומה, עוזב את עתידו המובטח כנסיך חשוב ובלי כלום מלבד כותונת שינה הוא עוזב את חייו והולך ללמוד על העולם. שנים הסתובב הבודהה ברחבי העולם, למד ולימד, ובעיקר חשב, ניסה למצוא דרכים לצאת ממעגל המצוקה שפגש בו, זה שמכיל מחלות זקנה מות ואובדן. לבסוף, התיישב מתחת עץ ונדר לא לזוז עד שיגיע להארה, מלחמה גדולה על נפשו של הבודהה נערכה בין האלים, שלוש נשים מפתות ניסו לגרום לו לקום ממושבו, אחד האלים דיבר אליו משך כל הזמן על החיים שהוא ויתר עליהם ועל יכולתו לשוב ולתבוע לעצמו את תפקיד המלך, מפלצות אימתניות ניסו להפחיד אותו, אבל הבודהה לא דיבר ולא זז ממקומו במשך 3 ימים עד שלבסוף הגיע אליו הארה (או בעצם הוא הגיע אליה). לאחר שזכה להארה, הוא קם והחל ללמד את הדרך שלו להגיע להארה, התורה שלימד הבודהה לא העמיסה על ההגיון אמונות ואלים, הוא לימד תורה הגיונית ומעשית, והוא לימד הרבה. הוא עשה זאת עד שמת בגיל 80, אז כשהוא מוקף בתלמידיו אמר להם לכו והפיצו את התורה, בנו קהילות ולמדו את האנשים. תלמידיו של הבודהה כתבו את "הדהרמה הבודהיסטית" דהרמה בהינדי ובסנסקטרית היא חוק טבע עליון, אבל עבור הבודהיסטים היא "עיקרי התורה" הדהרמה הבודהיסטית הבסיסית, זו שמורכבת מדברים שאמר הבודהה לתלמידיו הראשונים כוללים 108 כרכים המכילים 84000 אמירות של הבודהה.
