סבתא שלי...

[Mאיה]

סבתא שלי...

בתגובתי לאחת ההודעות, רשמתי על סבתא שלי. ה-סבתא שכל נכד חולם עליה. אתמול בביקור פתע בביתה גיליתי שהיא שוכבת בבית חולים. היא כבר מבוגרת...עברה הרבה בחיים, נלחמה מול הרבה דברים. בסך הכל נכנסה לבית חולים עקב מחלה קטנה. ופתאום...ביום שהייתה צריכה לחזור הבייתה, קיבלה ארוע מוחי. היא שוכבת שם נפוחה כולה מכדורים, מאנטיביוטיקה שדוחפים לה ללא סוף. כבר לא מדברת. רק עיניה מביטות, ועצב בעיניים... כל המשפחה סביבה, דואגת, כואבת, מזילה דימעה. אני יושבת ומדברת אליה...מבטיחה לה הבטחות שיודעת שאיני יכולה לקיים- נוטעת בה תקווה. מחייכת אליה. כועסת על מי שמזיל דמעה לצידה. אסור!! בתכלית האיסור להראות לה שאנו פסימיים, חייבים! פשוט חייבים לתת לה תחושה שהיא תצא מזה. גם אם איננו בטוחים, גם אם הרופאים ספקטיים. ניסים קורים וזו עובדה!! נכון אני מבטיחה לה דברים שהם שיקריים- אבל זו חובתי לה! על מנת לחזק אותה. נכון, אני נראית חזקה. נראית אטומה, מחייכת...את הדמעות שומרת ללילה- כשאני לבד. כולם שופטים ובעצם לא יודעים. ואני אטומה למה שהם אומרים. כי החלטתי שאני אעשה הכל על מנת שהיא תבריא. למרות שהיא מבוגרת מאוד, למרות שלה זה הארוע המוחי הרביעי...למרות..שהיא בעצמה נראית מיואשת. היא כל כך רוצה לדבר..היא מנסה ואף מילה לא יוצאת. ואני הצלחתי להבין רק דבר אחד- הא רוצה הבייתה. למיטה שלה, לשמיכה שלה, לכרית שלה, לילדים שלה, לנכדים שלה...אפילו לקירות הדוממים שלה. כואב לי לראות אותה כך...רוצה לדבר ולא יכולה. זוכרת את הילדות אצלה בבית. זוכרת שאחרי בית הספר הייתי מגיעה אליה. רק אצלה הייתי מסוגלת לאכול ארוחת צהרים טובה. רק אצלה הכנתי שיעורים כמו ילדה טובה. אצלה בבית היה אפשר לעשות כל מה שעולה לי בראש. היינו משחקים כל הנכדים, ואם משהו היה נהרס- לא הגיעה לעולם צעקה, לפחות לא מצידה. היא כלדבר הייתה מאשרת, הייתה משקרת לכולם- ועל נכדיה מגונננת. שומרת עלינו...ואני הבטחתי לעצמי- לשמור עליה, גם אם שקרים הם המחיר. היא תחזור אלינו הבייתה, עוד תדבר איתנו, עוד תחייך אלינו, עוד תספר סיפורים מעברה. כל כך כואב כעת לראות את סיבלה. אבל לא מרשה לה לוותר. היא ה-סבתא שכל נכד היה רוצה. והיא חזקה!- רק אתן לה "פוש" קטן. היא תנצח! כועסת עליהם שבוכים לידה!.....

 

[פרוזק]

מאיה יקירתי

אין הרבה מילים שאני יכולה לחתוב לך עכשיו כי נראה לי שהדבר שאת אכי צריכה זה חיבוק. לפעמים אנו מוצעים את עצמיינו יושבים ומתרפקים על זכרונות ואין לנו ממש יכולת לדעת עם הם טובים או לא . זאת אומרת הזכרון הוא טוב משהו שאהבנו אבל כואב להזכר בגלל שהיום המצב שונה. בכל מקרה אני מקווה מעוד שמצבה של שבתך ישתפר ושלך יהיה את הכוח להראות את הכאב לא רק בלילה שלך פרוזק

 

[Mאיה]

את כל כך מתוקה!

החיבוק שלך, גם היא הוא כרגע נשלח רק וירטואלי, כל כך חיזק אותי. ואת יודעת למה? כי לך יש את הכאב שלך, ועם כל הכאב שלך...יש בך מקום לנתינה. ונתת לי כעת יותר משאוכל להסביר במילים. תודה לך על החיבוק שלך!

, Mאיה.

 

[האיש מהצפון]

Mאיה

כשאת היית קטנה - היא גוננה עלייך, וכעת את מגוננת עליה כפי שלמדת בוודאי גם ממנה. הלוואי ויכולתי להגיד לך יותר, אבל זהו מצב שכנראה כמעט כל אחד עובר בחייו בצורה כזו או אחרת,וזה כנראה אחד הדברים הקשים בחיים. את ומשפחתך תומכים בסבתא ונותנים לה את כל התקווה שבעולם, גם אם אין תקווה בעצם. וכמה אצילות ואהבה צריך בשביל לעשות את זה לאורך זמן ובאמת לתת לה מעצמך. לא לכל אחד יש יכולת כזו. לך ולמשפחתך כן.. תהיו חזקים... (אוף אני שונא את הביטוי הזה..)

 

[Mאיה]

ואנחנו נותנים לה...

אני מאמינה בזאת. אני גם יודעת שאני מחדירה למשפחתי הרבה דברים חדשים, או דברים שאולי הם לא שמו דעתם אליהם. כמו העובדה שחשוב לא לבכות לידה, כמו העובדה שחשוב לדבר איתה, כמו החשיבות לגעת בה...להעביר לה חום אנושי מאנשים שקרובים ואוהבים אותה. אני אופטימית- עד כמה שזה קשה. אני יודעת שהיא שומעת אותנו. אני יודעת שהיא רואה אותנו. אני יודעת שהיא איתנו כמו שאנחנו איתה. יש לי דודה שנמצאת שם וכל הזמן מבקשת ממני שאבוא גם מחר לבקר. לי זה ברור שאני אבוא. ממנה אני מקבלת תחושה שעצם היותי שם עושה להם טוב, שאף היא זקוקה לי שם. אולי לאופטימיות שאני מפזרת. שוב- גם אם קשה לי מאוד. אנחנו חזקים. ויהיה טוב. תודה!!

 

[stonefroze]

הצורך להגן על הזכרונות

מאיה, הדברים היקרים לנו ביותר בעולם,דווקא אותם אנו צריכים לפעמים לראות חסרי אונים,סובלים מבלי שום יכולת ממשית לעזור. אנו,באיזשהו מקום,מעבר לעולם המעשה היומיומי המתהווה ,שאינו אלא סכר למה שמעבר לתחושות ולחושים חיים בתוך עולם של זכרונות אין ספור,טובים ורעים ויום אחר יום חולף ועובר "ומציאות" חיינו הולכת וצוברת מימד על גבי מימד ועומק על גבי עומק וכל דבר ודבר איננו כבר אותו הדבר שהיינו אולי רוצים שיהיה,למעננו,למענו.איננו כבר אותו הדבר שאולי היינו רוצים שישאר כפי שישאר,כפי "שהיה", כפי שבאמת היינו רוצים לזכור אותו,ברגע מסוים בחלל ובזמן.השינוי,זה הדבר שאותו איננו מצליחים לתפוס כי איך דבר בכלל יכול להשתנות עד כדי כך,לעבור כאילו גילגול,בעוד אנו איננו מפסיקים לזכור אותו כדבר אחר לחלוטין? במקרה דנן,כיישות אנושית בעלת חיוניות ועוצמה ותוקף?האדם היקר לנו מכל? לפעמים אני מסתכל על תמונות שלי כאשר הייתי תינוק.תמיד היה שם מישהו מבוגר.הורים,דודים,דודות,סבא,סבתא.אוחזים, מחבקים.מישהו צילם את התמונות,אולם כאשר אני מביט בהן,אינני מצליח להבין ולהפיק מהתמונות דבר. מדהים אותי לדעת,שבעצם אינני "מכיר" אף אחד מהנפשות הפועלות בתמונות באותו זמן,משום שדרגת הכרתי איננה מגיעה עד לאותה נקודה בזמן ולמעשה אינני מכיר שם אפילו את עצמי,שהרי,לכאורה,אני הוא זה שבכלל נמצא במרכז העניינים שם,מצולם ומונצח. מדהים אותי לפעמים לחשוב,שעד הרגע שהגעתי בכלל לעולם,כל אלה שבכלל גידלו אותי לאחר מכן כבר חיו עד אותו רגע כמעט חיים שלמים, מלאי חוויות וזכרונות,כאלו או אחרים, שאין לי צל של מושג עליהם עד עצם היום הזה. עד שבכלל התחלתי להיות מודע למשהו,כבר נכנסה המודעות של עצמי וגזלה כמעט את כל המקום.ובתוך המודעות הזאת מתרוצצים נפשות רבות שיצרו את המודעות שלי,לטוב ולרע ומהווים חלק בלתי נפרד ממנה וחלק מהן, הרי הם הקרובים לי בקשר דם,בני משפחתי. החיים שלהם הם החיים שלי.כאשר הם משתנים,הרי זה בגלל שגם אני משתנה וההשתנות שלנו היא הדרגתית,בדרך כלל איננו מרגישים בה,כי לא תמיד אנו נותנים עליה את הדעת,שהרי היינו,מסיבות מוצדקות, רוצים להאמין שלאורך כל החיים הננו בעצם אותו דבר עצמו, לא רק אנחנו,אלא גם הסובבים אותנו. אולם השינוי נמצא בכל,גם בנו ותמיד מגיעים רגעים בחיי אדם שהם בלתי נמנעים ,שמודעות השינוי פורצת באכזריות אל תוך חיינו, ואו אז מגיע רגע שכל אדם ואדם מכיר,הרי הוא רגע ההתמודדות. רגע ההתמודדות עם השינוי,רגע ההכרה בסופיות הזכרונות, שהיא היא גם הסופיות שלנו. יש לי זיכרון קטן לספר לך מאיה. כאשר הייתי ילד קטן,אולי בן ארבע,הייתה לי מכונית צעצוע קטנה שקיבלתי מתנה מאבא שלי.כאשר ירדתי לרחוב להתגאות במכונית שלי בקרב הילדים,בא ילד אחד,אולי מבוגר ממני בשנתיים, לקח לי את המכונית וברח.התחלתי לבכות,כמו שכל ילד קטן בוכה וסרבתי להתנחם כל אותו היום,גם כאשר הבטיחו לי מכונית חדשה. למחרת הגיע סבא שלי.הוא לקח אותי ואת אחי לטיול. הלכנו לראות משחק כדורגל באיצטדיון בלומפילד. אני זוכר שהתלהבתי מהרעיון וחיכיתי לו למטה ברחוב וכאשר ראיתי אותו מתקרב,רצתי אליו וחיבקתי אותו באהבה. כי הוא היה סבא טוב,ומאוחר בחיי,רק לאחר מותו,הבנתי את כל האודיסיאה המייסרת שעבר בחיוו עוד לפני שבכלל באתי לעולם ,ואהבתי אותו. אני זוכר את ההתלהבות במגרש הכדורגל.היה נראה לי כאילו יש שם מיליון אנשים,צועקים מריעים. לפתע קבוצה אחת הבקיעה שער והמגרש כולו כאילו רעד מהרעש והחצוצרות. מעניין שאפילו אינני זוכר איזו קבוצה זו הייתה, מעניין שהיום אפילו אינני אוהב בכלל כדורגל והדבר האחרון בעולם שמעניין אותי הוא כדורגלנים. אולם כאשר אני נזכר בסבא שלי זה הזיכרון הראשון שאותו אני זוכר,כשם שאני זוכר כיצד הלכתי לבקר אותו עם אחותי לפני עשר שנים בבית חולים וולפסון,לא רחוק מבלומפילד.הוא סבל מגידול סרטני בראש ונראה לי כל כך מסכן וחוסר אונים במיטה הלבנה,מצומק מתחת לשמיכה. סבא שלי.אינני רוצה למות,הוא אמר לי.אני פוחד. לא ידעתי מה לענות.שתקתי.עד היום כאשר אני נזכר בזה אני בוכה.אינני יכול שלא.ומאז חלפו כמעט תריסר שנים.איך לא שמתי לב לדבר הזה? שולח לך מכאן חיבוק.אינני יכול לעשות יותר מזה. ומאחל לך שתדעי להתמודד נכון עם כל מה שיקרה עוד לפניך בחייך לטוב ולרע.

 

[רחל-נשמה]

{{{{{{{{{stonefroze}}}}}}}}}} ../images/Emo23.gif

אני רוצה לאמר משהו לא מצליחה, אם היית לידי הייתי מחבקת אותך.

 

[Mאיה]

אכן, הצורך להגן על הזכרונות קיים...

סבתא שלי היא החיבור של המשפחה. היא הקשר שאוחז אותנו יחד. היא האדם שליווה אותי מקטנות, האדם שהעניק לי המון, האדם שלימד אותי להתמודד עם מצבים שונים, מצבים קשים. היא אדם מדהים! היא לימדה אותי מקטנות לתת לאחרים, גם אם לא ממש ראיתי זאת עד כה. אבל עתה, במצב בו היא נתונה...פתאום עולה ההכרה בעשיה שלה, באופן בו היא השפיעה על חיי ועל אישיותי עד כה. אני אוהבת אותה מאוד...את זה תמיד אמרתי וידעתי. אבל ברגעים קשים אתה מעלה זכרונות בינך לבין עצמך ואתה פתאום קולט עד כמה היא השפיעה על חיי. פתאום אני גם קולטת מהיכן קיבלתי את החוזק הנפשי להתמודד עם כל דבר. היא לבטח חלק ממני, היא לבטח חלק מהנשמה שבתוכי. זכרונות... איתם אני מעדיפה לחכות...עוד כמה שנים. רוצה שתשאר בחיי ותותיר לי עוד כמה זכרונות נפלאים, רוצה שתשאר בחיי ותעניק לי עוד קצת כוח נפשי. והיא יכולה! ואני מאמינה! היא שומעת אותי...אני יודעת. אני חשה שהיא תשאר איתי. ואולי אני פשוט רוצה...אני מפחדת לבקש את זה ממנה...לא יודעת אם מותר לי. לא יודעת אם זה יועיל או יזיק עצם הבקשה...אבל, אני לא אמרתי נואש! ולא, אני לא אתן לה לאמר נואש! אני נשמעת תובענית?? אני מגזימה?

 

[stonefroze]

אינך מגזימה

והלוואי והייתי יכול להשיב את הזמן לאחור ולנהוג כמוך. את יודעת לבטא רגשות וזה דבר טוב ואני מאחל לך עוד הרבה זכרונות טובים, מי יתן וכך יהיה.

 

[Mאיה]

תודה לך! ../images/Emo24.gif

 

[רחל-נשמה]

Mאיה-יקרה

קראתי את הישרשור שלוש פעמים עכשיו, רוצה להגיב ורק דמעות יורדות. רק שתדעי שאני מחבקת אותך מכאן-אני פשוט במצבים כאלה חוזרת לתמונות..., אולי מחר אצליח להגיב אם בכלל, גם בשיחת טלפון ברחתי מלדבר על זה.... לא יודעת להתמודד עם המוות, עם החוסר אונים-תמיד בורחת זו דרכי.... אוהבת אותך רחל-נשמה

(((((((((((((((((לסבתא-שתהיה בריאה ))))))))))))) כשתבקרי אותה תני לה נשיקה מרחל.

 

[Mאיה]

רחלי מקסימה,

השיחה איתך עשתה לי טוב. הרגיעה אותי גם אם לשעה או שתיים. לחשוב קצת על נושאים אחרים...פשוט לדבר... המוות הוא לא אופציה בעיניי. היא לא תמות- לא עכשיו! יש לה עוד זמן... העתיד שלה עימנו מובטח...הבטחתי לה משהו שחשוב בעיניה, אני יודעת שהיא שמעה...אפילו אם זה שקר. אני יודעת שזה ישיב אותה אלינו. המוות הוא לא אופציה- היא שמעה אותי! ורחלי, את לא חייבת להגיב. את נפלאה רק בעצם היותך שם למעני. תודה לך חברה יקרה, אני אוהבת אותך מהלב, שלך באהבה והערכה רבה, Mאיה.

 

[קיפודת ים]

קוראת..

גם את השרשור וככ מזדהה. הכל קשור לסבתא שלי. היא רק שלי למרות שיש לה הרבה נכדים. היא זו שהייתה איתי כל השנים. החברה שלי שתמיד יכולתי לספר לה הכל. מדהימה באישיותה, בהכל. תמיד הייתה לצידי. תמיד. ותמיד תהיה. כי מה שקיבלתי ממנה ועדיין מקבלת יילך איתי תמיד. לאורך כל חיי. לימדה אותי המון. עזרה לי המון. היא נמצאת בתוכי. כמו שסבתך נמצאת בתוכך. פוחדת מהמוות שלה. חלמתי עליו יותר מדי. איתך. מחבקת. אני.

 

[Mאיה]

תודה, מתוקה.

ואם סבתא שלך היא בתוכך, אז היא חייבת להיות מדהימה! כי את כזאת! אני קוראת את מה שאת כותבת...אני עוקבת אחריי דברייך. וחייבת לאמר לך- את מדהימה! מישהו מיוחד אמר לי אתמול:"יש לך אינטלגנציה ריגשית גבוהה מאוד". אני לוקחת את המשפט הזה ואומרת אותו לך. כי אם יש אנשים שאני חושבת שהמשפט הזה מתאים להם- אחד מהם זו את! את מדהימה! אוהבת אותך, Mאיה.

 

[חנה גונן]

למאיה היקרה קראתי את ההודעה שלך ומכיון שיש לי נסיון בנושא הרגשתי צורך לחלק אותו אתך אולי זה טיפה יעזור סבתא שלך נשמעת לי באמת על הכאפק מישהו שהיו לו חיים עשירים על כל הטוב והרע בהם והנה היא זכתה להגיע לגיל מופלג ולהיות מוקפת במשפחה אוהבת.עכשו היא שוכבת בבית חולים אחרי התקף רביעי ולי זה נשמע פשוט דבר נורא אני יודעת שבטח תכעסי עלי כי את אוהבת את סבתא שלך ובודאי רוצה שהיא תחזור הביתה בריאה וחזקה כמו קודם אבל אי אפשר שיחזור להיות כמו קודם ואחרי ארבעה התקפים אולי הגיע הזמן להרפות ולתת לה ללכת כי אלה לא חיים .ןפה מדברת מישהי שטיפלה בסבתא שלה ששכבה שלוש שנים במיטה והיה צריך להאכיל ןלרחוץ ולהחליף חיתולים מגיע זמן שמעגל חיים אחד מסתים ומפנה מקום לדור חדש אני באמת מקוה שסבתא שלך תחזיק מעמדו מקוה שלא דיברתי יותר מדי שטויות שלך באהבה חנה

 

[Mאיה]

חנה יקרה,

לא, אני לא כועסת על דברייך. בכלל לא. הדברים שכתבת מתחברים לי לדברים שנאמרו לי אתמול. אתמול ישבתי ודיברתי על סבתא שלי (לאור המצב הקשה שלה) עם ידיד שלי. והוא העמיד אותי בפני שאלה או שתיים. הוא נתן לי לבחון מה תחושתי לגביי מצבה. שאלותיו היו האם אני מפחדת להכיר בכך שסבתא שלי לא תשאר עימנו כי: 1) אני לא מרגישה שהיא עשתה מספיק בחייה. 2) היא תחסר לי. אין דבר כזה עשתה מספיק בחייה, אבל החיים אותם היא חיה לאחרונה לא קלים. היא מאוד מבוגרת ומטפלים בה כמו בילדה קטנה. אני חושבת שהתחושות שעוברות בי, הקושי להשלים עם מצבה ועם אופצית המוות...זה כי היא תחסר לי- מאוד! זה כי אני אוהבת אותה מאוד. אבל אם היא נועדה להמשיך לחיות כמו ילדה קטנה, או כמו מוגבלת...אז אני חושבת שמוטב לנו לשחרר אותה. אני רושמת א הדברים הללו, כי הגעתי להכרה הזאת. קשה לי לרשום אותם- אבל אני לא רוצה לראות בסיבלה. היא חיה חיים טובים, לדעתי. היא חיה עבור הילדים והנכדים שלה. כולם כבר גדולים, זכתה לחבק את ניניה. אולי הכי קשה לי עם העובדה שהילד העתידי שלי לא יזכה להכיר אותה...אולי זה מה שגורם לי לרצות שהיא תחיה...למרות שאיני יודעת מתי אביא ילד לעולם. אני לא מייחלת לה לחיות חיי סבל ואוותר על האנוכות שלי, על הרצון שלי. על מנת ש...קשה לי לרשום זאת.... היא עדיין איתנו, ולא איתנו בכלל...מצבה מדרדר ואני, עם כל הקושי, נערכת לאפשרות שהיא לא תהיה בחיי יותר. קשה לי...אבל לא אהיה אנוכית. עדיין אוחזת תקווה שהכל יהיה אחרת. שהיא תחזור לדבר, שהיא תחזור לתפקד. עדיין מקווה...יש אנשים יותר מבוגרים ממנה שמתפקדים כמו צעירים מהם בעשרים שלושים שנה... אני לא מרפה מביקורים יומיומיים. אולי בתקווה שמשהו שאגיד, משהו שאעשה יעיר אותה, יחזיר אותה...קשה לי לוותר לה ועליה. כן, קשה לי לראות את המשך חיי בלעדיה. ועדיין- כואב לראות אותה במצבה. תודה לך על מילותייך, Mאיה.

 

[חנה גונן]

סבתא ../images/Emo24.gif

למאיה תודה תודה תודה שאת כזאת טובה אלי (תאמיני לי לא מגיע לי). אני אגיד לך משהו בקשר לכאב על מצבה הפיזי של סבתך ועל כך שיהיה לך קשה בלעדיה.קודם כל מצב פיזי הוא תמיד דבר זמני כי או שהיא תבריא(הלואי)או שהיא תסיים את חייה בשיבה טובה(שזה טבעי לגילה)השנים הראשונות בלעדיה בודאי יהיו קשות הכל עוד טרי בבטן וצובט אבל לאט לאט תוכחי שהזכרונות והאהבה נשארים ל נצח מחזקים וערים להמשיך הלאה באהבה חנה