עם כל הכבוד לזהר, אפשר לדבר קצת על זהות
יהודית וזהות ישראלית.
כמו רוב הישראלים מנהגי היהדות שלי מבוססים על מנהגי ביתי ומשפחתי. תמיד הגדרתי את עצמי כמסורתית ונוכחות הקהילה היהודית בלוקיישן הראשון אליו עברנו היתה משהו שראיתי בחיוב. ואכן, היה לי מאוד נוח למצוא מוצרים כשרים שרציתי.
כשניסינו להצטרף לאירועים של הקהילה היהודית או הוזמנו לארוחות ערב, גיליתי שהיהדות שלי היא לא היהדות שלהם. אפילו עם הלא אורתודוקסים, פשוט לא חלקנו מסורת. הרגשתי שם יותר זרה מאשר באירוע חג מולד בו לפחות הכרתי את השירים. מצד שני, לא כל הישראלים באו מרגע דומה לי, ולמרות זאת המכנה המשותף היה גדול מההבדלים. התפתחה לה קבוצה שחגגה חגים בדרך שלה, ציינה שבתות בדרך שלה והיהדות שלי הפכה עוד יותר שלי משהיתה בישראל (לא הושפעה מדעת קהל, טרנדים מקומיים, קרובי משפחה חדשים, אלא פשוט ממה שהיה נכון למשפחתי)
שנים אחר כך, אנחנו במקום שונה. גם כאן קהילה יהודית לא קטנה, גם ישראלים לא חסר. עדיין, לאירועים הישראלים עוד לא התחברנו (מסיבות טכניות, פשוט לא יצא לנו להצטרף אליהם). והילד הגיע לגן יהודי רפורמי. וזה דווקא נחמד ונעים. כן, לשיר לכובע שלי 3 פינות, הפתיע אותי לרגע - מעולם לא קישרתי את השיר הזה לפורים. וכן, גם לא הכרתי את הדינוזאור לשבת. אבל הכל היה נחמד ולבבי והתאים לי ממש.
הבנתי שממצב שהזהות היהודית והישראלית שלי היו אחד, עברתי שינוי. הזהות היהודית שלי עכשיו נפרדת מהישראלית. וזה חיובי מאוד בעיני. אם הייתי חוזרת היום, השבוע, מהמצב הנוכחי לישראל, אני לגמרי לא בטוחה שהייתי משתלבת במערכת חינוך הישראלית שקושרת כל כך חזק את שתי הזהויות כי הזהות היהודית הלאומית לאו דווקא מתאימה לי (בייחוד לא עם פעילויות מטעם חבד, משהו שממש לא היה נהוג בזמני ועכשיו קורה אפילו במרכזי ערים חילוניות למהדרין).
אני מאוד אשמח לשמוע על איך אתם רואים את הדברים האלה ואם אתם מרגישים חלק מקהילה יהודית מקומית/ישראלית/לא זה ולא זה וכו
