טוב הנה זה...
שולחן כתיבה יכול להיות מסוכן בדיוק כמו קצה של צוק. אולי קצת קשה להסביר את זה. אני אנסה. ...אתה נוסע במכונית החדשה שלך עם החברה החדשה שלך למקום מדהים ביופיו, כזה שאתה בטוח שיילך לך איתה אם תיקח אותה לשם. זה קצה הצוק, זה שממנו אפשר לראות את העיר הגדולה ואורותיה הנוצצים, ואחריה את הכפר המרוחק, ואחריו את היער ואת השקיעה המרהיבה ביותר שהיא אי פעם ראתה. זה בטוח מכניס אותה לאווירה. אבל מה, בדיוק באמצע אתה מתרגש יותר מדי והרגל שלך לוחצת בטעות על דוושת הגז, והמכונית מזנקת מעבר לשפה בספרינט מטורף ושניכם צורחים ואוחזים זה בזה בפאניקה והמכונית צונחת לתוך הערוץ שמתחת וצוללת לתוך הנחל הקפוא ושניכם מצליחים בקושי להימלט מהמכונית כשאתה שובר את זכוכית החלון בידיך החשופות מרוב שהדחף לשרוד משגע אותך, ואתה מחלץ את הבחורה ושניכם נסחפים עם הזרם הקפוא, מה שבהחלט מצנן את ההתלהבות שלך, ולבסוף לאחר יומיים קשים שבהם אתם מנסים שלא לטבוע ואינכם יכולים להגיע אל הגדה מרוב שהזרם חזק, אתם ניצלים ומגיעים לבית החולים במצב קריטי, ושניכם יוצאים משם עם נזקים פיזיים ונפשיים לכל החיים, פלוס כמה צלקות מלבבות. ...אתה יושב מול שולחן הכתיבה שלך,באקסטזה מוחלטת, מטורף משמחה על שסוף סוף אתה מסיים לכתוב את הרומן בן 6582 העמודים, וממשיך לכתוב רק בגלל שצץ לך רעיון מדהים וחבל יהיה לבזבז אותו, אצבעותיך מקלידות על האותיות בקצב כזה שכמעט ולא רואים אותן, זיעה מבצבצת על מצחך ואשתך כבר מטורפת מדאגה ומחליטה להתקשר לבית החולים.אתה לא מבחין אפילו בקיומה עד שהיא מצמידה שקית עם קרח למצחך הלוהט. אתה קופץ ממקומך בצווחה, לא מבין לרגע איפה אתה, כל כך היית שקוע ברומן המלהיב שלך, ואז ידיך מתחילות לרעוד מכיון שהרעיון התפוגג לו ואתה מיילל באכזבה, אשתך מתרחקת ממך ומבט של פחד בעיניה, אתה רואה את שולחן הכתיבה מגחך לעברך בלעג, ובאותה השנייה שאורכת נצח פורצים האנשים בחלוקים הלבנים את הדלת שנעלת בכדי שלא יפריעו לך ולאשתך, פוסעים אליך בתקיפות ואוחזים בזרועותיך, משוכנעים לחלוטין שאיבדת את שפיותך, ע"פ קולה המבועת של אישתך בטלפון. אתה מנסה להשתחרר אבל הם לא נותנים לך. אתה צועק לאישתך שתגיד להם, אתה לא משוגע, בסך הכול התיישבת לסיים את הספר שלך ונסחפת קצת,אבל היא לא מוכנה להתקרב אליכם,דמעות בעיניה. אתה מנסה שוב להשתחרר ביתר כוח, אבל אתה מצליח רק להפיל את המנורה שמתרסקת ומדליקה את השולחן,שעליו הרומן המדהיים שלך, עליו עבדת כל כך קשה. אתה צורח ומנסה להגיע אליו אבל האחים מבית החולים מושכים אותך אחורה ומחוץ לחדר, בעוד ערימת הדפים בוערת לאיטה ומפילה חתיכות בוערות על השטיח, שנדלק גם הוא. עד מהרה כל החדר דולק, מהבהב באורות אדומים וצהובים של שמחה לאיד, אבל אתה נמשך משם, אשתך מדדה אחריך ומבט של דאגה עמוקה בעיניה הדומעות כשהם מכניסים אותך לאמבולנס וקושרים אותך לאלונקה, ואתה צורח ומתעוות בניסיון להיחלץ, להגיע, לפרוץ בחזרה לחדר ולהציל את עבודת חייך, אבל הדלתות נסגרות ואתה מוסע משם, ורואה את הלהבות מחלון החדר... הניצוץ בעיניך גובר פתאום, המחשבות במוחך צורחות את עצמן שוב ושוב, הספר, הספר, עזבו אותי, הרומן, אישה מטומטמת תורידי ממני את הקרח, האש,אוי זה צורב, הקרח צורב את ראשי תורידו ממני את האש- הקרח- האזיקים- החולצה המטופשת, מה אתם עושים אני לא יכול להזיז את הזרועות אני ביייייייפ......... אתה רואה חדר לבן מרופד בכריות. טיפשי, אתה חושב. אני לא הולך לדפוק את הראש בקיר. הבזק של צבע אדום וצהוב עובר מול עיניך ואתה דופק את הראש בקיר... דרך סורגי הצוהר את מבחין באישתך, אתה מבין לפתע שמחשבתך צלולה לחלוטין ואתה מתיישב על הרצפה ומסתכל בשקט באוזנה השמאלית. אתה שומע אותה אומרת, אולי אם נראה לו משהו מהעבר הוא יזכור, הוא יתעורר, הוא ידבר, ואתה חושב,איזו מטומטמת, הנה אני, אם היא תפנה אלי ולא אל הרופא אני אגיד לה מה שהיא רוצה, העיקר שיוציאו אותי מהחולצה המטופשת הזאת, הדלת נפתחת-רופא ושני אחים חזקים נכנסים פנימה- מחזיקים אותך- הרופא מוציא מזרק... אתה צף, ומתעורר בחדר אחר, לא לבן אלא שחור, וריח קלוש של אבק ופחם עולה באפך. אתה מסתכל מסביב, לא מודע לשני האחים המחזיקים בך, ומבטך נתקל בשולחן כתיבה שכמעט ולא ניזוק, ועליו ערימת אפר גדולה. השולחן מגחך אליך. אתה צורח.
