"סדר עבודה"
מה גורם לאדם לקום ולעזוב הכל? חוסר אונים? אכזבה מעצמו? תיעוב וגועל כלפי הסובבים אותו? או שמא שילוב של כולם יחד? הוא ארז כמה בגדים וסידור תפילה קטן. לא מאמין גדול, אבל בכל זאת... הולך כסהרורי ברחובות שמוארים רק ע"י אור הלבנה בלי יעד מוגדר, העיקר ללכת. לא לעצור. לפעמים עדיף להמשיך ללכת מאשר להגיע למקום כלשהו. מרחוק שומע ניגוני תפילה מוכרים מבית הכנסת. וצפו ועלו זיכרונות מנעוריו.... "ושם שני שעירים. פניהם למערב ואחוריהם למזרח. אחד לימינו ואחד לשמאלו. טרף בקלפי בשתי ידיו והעלה שני גורלות. אחד בימין ואחד בשמאל. אחד כתוב עליו לשם ואחד כתוב עליו לעזאזל...." עצם עיניו והמשיך ללכת בעיניים עצומות מרגיש כאדם שאינו חי אבל גם אינו ממש מת. ואם היה בין השנים מצב ביניים שכזה הרי במצב כזה הוא שרוי כבר יותר מידי זמן. מסתכל על הכל מהצד... רוצה יותר מהכל פשוט לעצור אותם ולצעוק. לצעוק את עצמו החוצה עד שיאזל האוויר מהריאות. לצעוק אליהם את האמת, את האמת שלו. והוא ממשיך להלך ולהלך עד אל הים. ולאט באים ונוגעים בו קילוחי המים, פוצעים את הנשמה ונמהלים עם קילוחי הדם.. והוא הולך. הולך בין הטמא והטהור, בין הטהור והטמא בין הטמא לטמא. נותן למים לשטוף מעליו כל חטאת. מרגיש איך כל הגבולות מיטשטשים, מתרחק עוד ועוד מהקרקע המוצקה מבקש את המוות, קורא לו, לוחש בשמו רוצה לראות אותו בא אליו. ועם כל גל שמכה בו מכה בו גם זיכרון שצורב בעיניו ובעורו ומכתים את בגדיו. הכדורים, ההזיות, האשפוזים הכפויים,החיוכים המזויפים. הכל עומד להיגמר עכשיו לוחש ספק לגלים ספק לעצמו. לוקח נשימה עמוקה, מקשיב לקולות שופר רחוקים המייללים ומתחננים שיפתחו שערי שמיים,מתחננים לשעת רצון בטרם נעילה. עוצם עיניו וממלמל: "אחד כתוב עליו לשם ואחד כתוב עליו לעזאזל.ונתנם על שני השעירים.גורל שהוא של שם. יתנהו על השעיר ואומר לשם ה' מלכות חטאת."....
מה גורם לאדם לקום ולעזוב הכל? חוסר אונים? אכזבה מעצמו? תיעוב וגועל כלפי הסובבים אותו? או שמא שילוב של כולם יחד? הוא ארז כמה בגדים וסידור תפילה קטן. לא מאמין גדול, אבל בכל זאת... הולך כסהרורי ברחובות שמוארים רק ע"י אור הלבנה בלי יעד מוגדר, העיקר ללכת. לא לעצור. לפעמים עדיף להמשיך ללכת מאשר להגיע למקום כלשהו. מרחוק שומע ניגוני תפילה מוכרים מבית הכנסת. וצפו ועלו זיכרונות מנעוריו.... "ושם שני שעירים. פניהם למערב ואחוריהם למזרח. אחד לימינו ואחד לשמאלו. טרף בקלפי בשתי ידיו והעלה שני גורלות. אחד בימין ואחד בשמאל. אחד כתוב עליו לשם ואחד כתוב עליו לעזאזל...." עצם עיניו והמשיך ללכת בעיניים עצומות מרגיש כאדם שאינו חי אבל גם אינו ממש מת. ואם היה בין השנים מצב ביניים שכזה הרי במצב כזה הוא שרוי כבר יותר מידי זמן. מסתכל על הכל מהצד... רוצה יותר מהכל פשוט לעצור אותם ולצעוק. לצעוק את עצמו החוצה עד שיאזל האוויר מהריאות. לצעוק אליהם את האמת, את האמת שלו. והוא ממשיך להלך ולהלך עד אל הים. ולאט באים ונוגעים בו קילוחי המים, פוצעים את הנשמה ונמהלים עם קילוחי הדם.. והוא הולך. הולך בין הטמא והטהור, בין הטהור והטמא בין הטמא לטמא. נותן למים לשטוף מעליו כל חטאת. מרגיש איך כל הגבולות מיטשטשים, מתרחק עוד ועוד מהקרקע המוצקה מבקש את המוות, קורא לו, לוחש בשמו רוצה לראות אותו בא אליו. ועם כל גל שמכה בו מכה בו גם זיכרון שצורב בעיניו ובעורו ומכתים את בגדיו. הכדורים, ההזיות, האשפוזים הכפויים,החיוכים המזויפים. הכל עומד להיגמר עכשיו לוחש ספק לגלים ספק לעצמו. לוקח נשימה עמוקה, מקשיב לקולות שופר רחוקים המייללים ומתחננים שיפתחו שערי שמיים,מתחננים לשעת רצון בטרם נעילה. עוצם עיניו וממלמל: "אחד כתוב עליו לשם ואחד כתוב עליו לעזאזל.ונתנם על שני השעירים.גורל שהוא של שם. יתנהו על השעיר ואומר לשם ה' מלכות חטאת."....