סוגיה לדיון פילוסופי ,מתוך המשנה

[Asaf p]

סוגיה לדיון פילוסופי ,מתוך המשנה

במסכת אבות כתוב בנושא של בין אדם לחברו: נוח לכעוס ונוח לרצות, יצא שכרו בהפסדו, קשה לכעוס וקשה לרצות, יצא הפסדו בשכרו קשה לכעוס ונוח לרצות, חסיד. נוח לכעוס וקשה לרצות, רשע. פרקי אבות, ה יא חשבתי לאחרונה על משמעות הדברים. במה לדעתכם התכוונו חז"ל בדברים אלו? אני לא מפנה לביאורים ופירושים לדברים אלו שאותם יש בשפע . אני שואל איך אתם הייתם מבינים אותם, סובייקטיבית למה מי שנוח לכעוס ונוח לרצות ,יצא שכרו בהפסדו? האם הוא מרוויח מזה שהוא מפסיד? איך? ומה אומר היפוך המילים , יצא הפסדו בשכרו , עבור מי ש"קשה לכעוס וקשה לרצות"?

 

[גילת אפרים]

יחסים בין-אישיים

ראשית, אולי כדאי שנתייחס למשמעותן של ארבע המידות,הנזכרות במשנה שהבאת מפרקי אבות. בדברי המשנה מוצגות שתי מידות טובות: "קשה לכעוס"- אדם סובלני, שצריך הרבה מאמץ כדי להעבירו על דעתו ולהביאו לידי כך שיכעס. ו"נוח לרצות"- מי שבקלות רבה מתרצה ושוכח את כעסו (אינו נוטר ואין בלבו מחשבות נקם). ושתי מידות הנחשבות כרעות: "נוח לכעוס"- אדם שיש לו 'פתיל קצר', שבקלות רבה ניצת ואז הוא שופך קיטונות של רותחין על סביבתו. "קשה לרצות"- מי ששומר את כעסו למשך זמן רב, עד שיוכל להתרצות ולסלוח (ובלבו נוטר טינה ואולי אף חושב על נקמה). כאשר מתקיימות יחדיו שתי המידות הטובות- האדם נחשב כ"חסיד" ואלו כאשר מתקיימות יחדיו שתי המידות הרעות- נחשב האדם "רשע". בשני מקרים אלה קביעת המשנה היא חד-משמעית! כאשר חוברת מידה טובה למידה רעה, המשנה יוצרת מעין הירארכיה בתפיסתה את טיב השילוב ביניהן. "נוח לכעוס ונוח לרצות, יצא שכרו בהפסדו"- עצם העובדה שהאדם הוא "נוח לרצות" דבר זה פועל לזכותו. אך העובדה שהינו "נוח לכעוס" היא הרסנית מבחינת טיב היחסים הבין-אישיים שלו (עם חברים, משפחה בעבודה ובכלל). אדם עם 'פתיל קצר' מרחיק מעל פניו את הבריות, הנרתעות מלהיות בסביבתו שמא 'יתפוצץ' עליהם. היתרון שאדם כזה משיג מעצם היותו "נוח לרצות" מתגמד לעומת הנזק החברתי שהוא יוצר לעצמו. לכן, "שכרו"- בהיותו "נוח לרצות", יוצא "בהפסדו"- מהיותו "נוח לכעוס". אם נדמיין בעיני רוחנו מאזניים, הרי שכף המאזניים הנוטה לכיוון הפסד, היא המכריעה במקרה זה. "קשה לכעוס וקשה לרצות, יצא הפסדו בשכרו"- אף על-פי שאדם זה הוא "קשה לרצות"- דבר הנאמר לגנותו- בכל-זאת הוא "קשה לכעוס". כלומר, אדם זה הוא סבלני וסובלני ואינו נוטה 'להתפוצץ' על הבריות ומשום כך אינו מרחיקן מעל-פניו. מדובר באדם בעל מזג נעים, המשרה אוירה נינוחה על סביבתו ובכך בא לידי ביטוי "שכרו"- בטיב היחסים הבין-אישיים שהוא מצליח ליצור לעצמו. אך יחד עם זאת, כאשר הוא כבר מגיע לידי כעס, קשה לרצות אותו ובכך "הפסדו". בניגוד לטיפוס שהזכרנו קודם, אדם זה "יוצא הפסדו בשכרו". כלומר, כף המאזניים מכריעה, הפעם, לכיוון השכר- יחסים בין-אישיים תקינים- על-אף שהוא בכל-זאת הורס לעצמו בעצם היותו "קשה לרצות". מה דעתך? סופ"ש נעים, גילת

 

[ת4מ4ר2]

שכר והפסד = יתרונות חסרונות

לי זה מזכיר את הנסיונות למיין את האנשים לפי תכונות אופי או טיפוסים נוסח ארבעת המינים, ארבעת האחים. הטיפוס הראשון מי שנדלק בקלות ונכבה בקלות, אדם גמיש, הכוח התכונה שנחשבת לטובה או שכרו - האופי הגמיש, הגמישות או גמישות היתר הופכת לעתים את האדם לחסר אופי או לאדם לא יציב , שכרו הכוח שלו הגמישות הופכת להפסד. (אולי הכוונה גם לאנשים חסרי עקרונות ושטחיים). הפוך מזה אדם שקשה לעורר בו רגש של כעס אבל כשהוא כועס זה לא עובר לו והוא תקוע, הנוקשות שנחשבת תכונה שלילית היא הפסדו אבל חוסר גמישות אומר גם אופי יציב.אנשים עם עקרונות וזה שכרו . יכול להיות שבשכר ובהפסד המחבר רוצה לומר שיש יתרונות וחסרונות לכל אחד מסוגי הטיפוסים, לעומת זאת יש את האנשים המיוחדים המיעוט בשוליים - "הטובים" ו "הרעים".

 

[גילת אפרים]

ברוכה הבאה, תמר ../images/Emo140.gif

מדבריך משתמע כי תכונה של "גמישות" כמוה כחוסר יציבות ואופי חלש, בעוד "נוקשות" מעידה על "אופי יציב" ועל "עקרונות". אשמח שתבהירי מהי "גמישות" לשיטתך. ערב נעים, גילת