עוד יוסף פנדריך
Member
סוגיה מטרידה
לקוח מספר לעורך דין גירסה שמפלילה אותו ומבקש ממנו להציג לרשויות גירסה אחרת שמזכה אותו. האם עוה"ד רשאי להענות בחיוב?
לפי כללי האתיקה אסור עו"ד לטעון טענה שהוא יודע שהיא איננה נכונה. במקרה דנן אין לו ידיעה אישית מה עשה הלקוח. לכן לכאורה הכלל לא חל.
אם אינני טועה חיוויתי פעם את דעתי שאם עו"ד לא מאמין ללקוח שלו, אסור לו לייצגו. גם הזדמן לי לדחות לקוחות לאחר ששמעתי מהם גירסה שהם עצמם הודו שהיא שקרית.
ואף על פי כן הסוגיה ממשיכה להטריד אותי.
אין תשובה חד משמעית. מצד אחד ברור שאם עוה"ד לא מאמין למרשו יקשה עליו לייצגו נאמנה. מצד שני, תפקידו איננו לבחון כליות ולב. לכאורה עליו למסור את גירסת הלקוח לרשויות בצורה מיטבית, ולא לשים עצמו שופט.
לכך יש להוסיף שהאיסור לטעון טענות מסויימות פוגע בחופש העיסוק. המשמעות של הסתייגות מגירסת הלקוח מובילה לכך שהוא לא יוכל ליצגו והשאלה אם יש לדרוש מעורך דין צדיקות יתר נוכח הזכות החוקתית לחופש עיסוק.
האם הדרישה להמנע ממתן גירסה כוזבת ביודעין (להבדיל מאמונה שהגירסה כוזבת) אינה מהווה איזון ראוי בין טוהר המידות לחופש העיסוק? אשמח לשמוע דעות בנדון.
לקוח מספר לעורך דין גירסה שמפלילה אותו ומבקש ממנו להציג לרשויות גירסה אחרת שמזכה אותו. האם עוה"ד רשאי להענות בחיוב?
לפי כללי האתיקה אסור עו"ד לטעון טענה שהוא יודע שהיא איננה נכונה. במקרה דנן אין לו ידיעה אישית מה עשה הלקוח. לכן לכאורה הכלל לא חל.
אם אינני טועה חיוויתי פעם את דעתי שאם עו"ד לא מאמין ללקוח שלו, אסור לו לייצגו. גם הזדמן לי לדחות לקוחות לאחר ששמעתי מהם גירסה שהם עצמם הודו שהיא שקרית.
ואף על פי כן הסוגיה ממשיכה להטריד אותי.
אין תשובה חד משמעית. מצד אחד ברור שאם עוה"ד לא מאמין למרשו יקשה עליו לייצגו נאמנה. מצד שני, תפקידו איננו לבחון כליות ולב. לכאורה עליו למסור את גירסת הלקוח לרשויות בצורה מיטבית, ולא לשים עצמו שופט.
לכך יש להוסיף שהאיסור לטעון טענות מסויימות פוגע בחופש העיסוק. המשמעות של הסתייגות מגירסת הלקוח מובילה לכך שהוא לא יוכל ליצגו והשאלה אם יש לדרוש מעורך דין צדיקות יתר נוכח הזכות החוקתית לחופש עיסוק.
האם הדרישה להמנע ממתן גירסה כוזבת ביודעין (להבדיל מאמונה שהגירסה כוזבת) אינה מהווה איזון ראוי בין טוהר המידות לחופש העיסוק? אשמח לשמוע דעות בנדון.