אכן סוגיה
והיא לא סמנטית בכלל, אתה צודק שנכנס פה משהו שמוגדר כ"חינוך". בעיני ההבדל העקרוני בין שתי האפשרויות הוא שבאפשרות ב' יש בית לאבא ובית לאמא אבל אין בית לילד. התשובה בעיני משולבת משתיהן. להעביר את המסר שיש לו שני בתים לכל דבר. ועדיין, הבית העיקרי שלו, הוא הבית שלה. וכדי לראות מה נקלט, הכי פשוט לשאול את הילדים. אז אצלנו, תלוי מי שואל ומתי. יכול, מהנסיון האישי שלי להגיד שעם הגדול, מהיום שסיפרנו על הפרידה, הסברנו לו שיהיו לו שני בתים, וכדי להסביר היה זה טבעי להשתמש במונחים של "בית של אבא" ו"בית של אמא". היום, כשהוא איתה ואומר "בבית" או "הולכים הביתה" הוא מתכוון לבית שלה. כשהוא איתי הוא מתכוון לבית שלי. אם הוא רוצה להגיד לי משהו בעניין הבית שלה, הוא יגיד "בבית של אמא". אבל ...אם זר ישאל את הבן הגדול שלי איפה הוא גר, סביר להניח שיתן את כתובת האם, משתי סיבות: א. הבית של אמא, היה בעבר גם הבית המשותף של שנינו, וקיבל את מעמד ה"בית" בשנים עברו. ב. למרות הסדרי הראיה הרחבים, הוא עדיין נמצא שם יותר זמן מאשר אצלי. למרות שהוא עשוי לענות שיש לו שני בתים ולתת את שתי הכתובות, כי הוא בהחלט מתייחס לבית שלי כבית שני שלו, עדיין יש הבדל: כן יש לו שני בתים, אבל ההיררכיה ביניהם די ברורה. זוכר שהתייעצנו עם פסיכולוגית לפני הפרידה באיזה מונח להשתמש. היא נטתה לבחור באופציה א' (בית, ובית של אבא) כדי להשאיר את אחד הבתים כאי של יציבות בתוך כל המעברים היומיומיים האלה. היום במבט לאחור, נראה שהוא הצליח להפנים את המצב בדיוק כמו שהוא. מתייחס לשני הבתים כבית שלו, אבל "מרגיש" באיזשהוא מקום שה-בית, בה"א הידיעה הוא אצלה.
