אוזן רגישה,
אני רוצה לומר לך... במילים הכי רגישות שאני יכול למצוא כרגע, כדי לא לפגוע חלילה: "לשחרר" ויש אומרים "להניח", "להרפות" או "let it go", כדברי איילת, אין פירושו של דבר לבחור בשכחה לעומת הזיכרון. אין פירושו לשתוק, להדחיק, לא לדבר עם היקרים שהלכו לעולמם, לא לריב, לצחוק, לכאוב אתם ואותם. נהפוך הוא: "להשתחרר" - משמע להישאר עם הזיכרון נטו, כמובן עם העצב הנלווה ועם הגעגוע האין-סופי, אך בסופו של דבר, החיים שלך, של בני משפחתך, של ילדיך, הם מטרה חשובה מדי מכדי להניח למשא הכאב הנורא להפוך חיים אלה לבלתי נסבלים, בלתי אפשריים. עומדת לנגד עיניי דמותו של אבי שהלך לעולמו לפני שנתיים וחצי. האיש הפך את מותו של יואב בנו, אחי, למושא חייו, למוקד התעסקותו היחיד, למזבח קודשו. שום דבר אחר לא היה קיים עוד עבורו, זולת התעסקות אובססיבית ורחמים עצמיים שהיו כבור ללא תחתית. גם אני עצמי, לא הייתי קיים עוד עבורו - לא כנחמה, לא כמושא להענקת חום ואהבה, אף לא כ"תחליף" לבן שאבד. נכדיו השניים, נושאי זרעו, אפילו הם לא עוררו בו עניין. כך, 32 שנה עד שמת, מיוסר ובלתי מנוחם. אני יודע שזה נורא להגיד את הדברים, ואבא שלי בהחלט דוגמא קיצונית ולא "מייצגת". אבלות לנצח והאחזות במת כדרך חיים ומול זה הדחקה מוחלטת, כאילו "הכל בסדר", הם בעצם שני צדדיה של אותה מטבע. שניהם רעים לנפש ועפ"ר גם לגוף. נכון, בלתי אפשרי לחלוטין "להחליף קלטת" אחרי שקורה אסון, אך עם הזמן, וכל אחד בקצב שלו, ניתן ללמוד לחיות "בלי", כפי שנכה לומד לחיות בלי יד, בלי עינים, עם פלטינה בחוט השדרה. אכן, שכול הוא נכות. והלמידה הזו עשויה להיות ממושכת מאד, התמודדות מכאיבה עם חשבונות שעדיין לא נסגרו, עם דברים שלא נאמרו, עם כעסים, חרדות, אשמות, בושות והרבה הרבה כאב בפצע הפתוח. אך זהו לדעתי תהליך הכרחי. "המתים ציוו לנו את החיים", אם אשתמש במשפט מאד נדוש, אך אולי לכך "כיון המשורר", והייתי מוסיף "חיים בעלי משמעות", שיש בהם לא רק עבר אלא גם עתיד ובעיקר הווה. שבוע טוב טוב לך ולכולם כאן אורי
