tabletless
New member
סוג של התלבטות
כרגע אחרי שנתיים של מגורים בדירת שותפים, בגלל חוסר כסף- חזרתי לגור אצל ההורים.
הגעתי למצב, שקשה לי לכבד את אבא שלי.
כל דבר קטן שאני אומר- הוא לוקח את זה כפגיעה אישית, ואני לא מסוגל כל הזמן להתנצל על דברים שלא עשיתי.
הוא כל הזמן חושב שאני תוקף אותו מילולית, ושאני שונא אותו, ולא משנה כמה שאני מסביר לו שזה לא נכון, ואני באמת לא שונא אותו. אני אוהב אותו. אבל קשה לי עם זה שהוא נעלב. אני יכול סתם להתעצבן על משהו שלא קשור אליו והוא ישר יחשוב שאני תוקף אותו ומעליב ומשפיל אותו, ושאני חושב שהוא אפס ושאני שונא אותו.
באמת בתור ילד קטן שנאתי אותו. אבל היום אני לא מרגיש ככה ואני מעריך אותו על הרבה דברים, וכנראה שאצלו זה נחרט חזק בראש שאני שונא אותו ולא מעריך אותו והוא לא מסוגל להתגבר על זה.
אני לא מסוגל כל הזמן לתת לו את היד, לחבק אותו ולהגיד שאני מצטער על כל דבר שאני אומר אפילו בצחוק שהוא הופך להיסטריה.
כל הזמן הוא מרגיש שאף אחד לא אוהב אותו (ואולי בצדק, באמת אף אחד בבית לא מת עליו, אבל זה בעיקר בגלל ההתנהגות הזאת). אולי אם הוא היה אוהב את עצמו ולא מתנזר מאנשים וצועק ומתנהג ככה- היינו יכולים להראות לו יותר אהבה, אבל הוא לא שם לב מה ההתנהגות שלו גוררת.
אני יודע שגם לי יש חלק בזה, שקשה לי להוריד את הראש (כמו שהוא אומר לי- תוריד את הראש ותגיד סליחה).
ויש בזה משהו, הרי כבד את אביך ואת אימך זאת מצווה, ולא תמיד הצטיינתי בה. אבל הוא גם לא יודע לגרום לי לכבד אותו. אלא בעיקר לרחם עליו. ברור לי שאני לא תלית שכולה תכלת.
עכשיו אני בשנה השלישית של התואר ויש לי עוד שנה, ואני חושש שאני לא אצליח לממן את הלימודים אם אני אעבור לבד (אלו לימודים מאוד אינטנסיביים ואין הרבה זמן לעבוד, במיוחד השנה).
יש לי חשש לחזור לגור לבד, זה פשוט יגמור לי את כל החסכונות ואני אצטרך לקחת הלוואה.
ההתלבטות שלי היא אם כדאי לי להוריד את הראש ולהיות רגיש ולהזהר בלשוני כל הזמן עם אבא שלי במשך שנתיים. לכבד אותו, לעשות מה שהוא דורש, או שעדיף לי לצאת חזרה לעצמאות במחיר של דרך ארוכה יותר, ותוצאות פחות אפקטיביות בלימודים.
אם זה עוזר ומשנה, אז אבא שלי כל הזמן אומר שהוא אוהב אותי מאוד, והוא תמיד מנסה לעזור לי בדברים, נותן עיצות ודואג, ומביא לי את האוטו כשאני מבקש, עושה בשבילי טובות, הוא גם עוזר לי קצת כספית למרות שהמצב הכלכלי שלו לא משהו.
אני מרגיש שאם אני עוזב אותו לבד אז אני פוגע באמא שלי, שהיא תאלץ להיות רק איתו כל הזמן לבד.
ועוד משהו: כשהייתי ילד בן 7-8 נשבעתי לעצמי שאני אנתק עם אבא שלי את הקשר בעתיד (כי הוא היה תמיד צועק עליי ומפחיד אותי).
הוא השתנה במשך השנים ונהיה רגוע יותר. אבל עדיין האופי הלחוץ שלו מאוד מפריע לי, כל החיים אמרתי לעצמי שאני לא אהיה כמוהו. כרגע אני לא יודע אם אני אצליח לעמוד במשימה.
כרגע אחרי שנתיים של מגורים בדירת שותפים, בגלל חוסר כסף- חזרתי לגור אצל ההורים.
הגעתי למצב, שקשה לי לכבד את אבא שלי.
כל דבר קטן שאני אומר- הוא לוקח את זה כפגיעה אישית, ואני לא מסוגל כל הזמן להתנצל על דברים שלא עשיתי.
הוא כל הזמן חושב שאני תוקף אותו מילולית, ושאני שונא אותו, ולא משנה כמה שאני מסביר לו שזה לא נכון, ואני באמת לא שונא אותו. אני אוהב אותו. אבל קשה לי עם זה שהוא נעלב. אני יכול סתם להתעצבן על משהו שלא קשור אליו והוא ישר יחשוב שאני תוקף אותו ומעליב ומשפיל אותו, ושאני חושב שהוא אפס ושאני שונא אותו.
באמת בתור ילד קטן שנאתי אותו. אבל היום אני לא מרגיש ככה ואני מעריך אותו על הרבה דברים, וכנראה שאצלו זה נחרט חזק בראש שאני שונא אותו ולא מעריך אותו והוא לא מסוגל להתגבר על זה.
אני לא מסוגל כל הזמן לתת לו את היד, לחבק אותו ולהגיד שאני מצטער על כל דבר שאני אומר אפילו בצחוק שהוא הופך להיסטריה.
כל הזמן הוא מרגיש שאף אחד לא אוהב אותו (ואולי בצדק, באמת אף אחד בבית לא מת עליו, אבל זה בעיקר בגלל ההתנהגות הזאת). אולי אם הוא היה אוהב את עצמו ולא מתנזר מאנשים וצועק ומתנהג ככה- היינו יכולים להראות לו יותר אהבה, אבל הוא לא שם לב מה ההתנהגות שלו גוררת.
אני יודע שגם לי יש חלק בזה, שקשה לי להוריד את הראש (כמו שהוא אומר לי- תוריד את הראש ותגיד סליחה).
ויש בזה משהו, הרי כבד את אביך ואת אימך זאת מצווה, ולא תמיד הצטיינתי בה. אבל הוא גם לא יודע לגרום לי לכבד אותו. אלא בעיקר לרחם עליו. ברור לי שאני לא תלית שכולה תכלת.
עכשיו אני בשנה השלישית של התואר ויש לי עוד שנה, ואני חושש שאני לא אצליח לממן את הלימודים אם אני אעבור לבד (אלו לימודים מאוד אינטנסיביים ואין הרבה זמן לעבוד, במיוחד השנה).
יש לי חשש לחזור לגור לבד, זה פשוט יגמור לי את כל החסכונות ואני אצטרך לקחת הלוואה.
ההתלבטות שלי היא אם כדאי לי להוריד את הראש ולהיות רגיש ולהזהר בלשוני כל הזמן עם אבא שלי במשך שנתיים. לכבד אותו, לעשות מה שהוא דורש, או שעדיף לי לצאת חזרה לעצמאות במחיר של דרך ארוכה יותר, ותוצאות פחות אפקטיביות בלימודים.
אם זה עוזר ומשנה, אז אבא שלי כל הזמן אומר שהוא אוהב אותי מאוד, והוא תמיד מנסה לעזור לי בדברים, נותן עיצות ודואג, ומביא לי את האוטו כשאני מבקש, עושה בשבילי טובות, הוא גם עוזר לי קצת כספית למרות שהמצב הכלכלי שלו לא משהו.
אני מרגיש שאם אני עוזב אותו לבד אז אני פוגע באמא שלי, שהיא תאלץ להיות רק איתו כל הזמן לבד.
ועוד משהו: כשהייתי ילד בן 7-8 נשבעתי לעצמי שאני אנתק עם אבא שלי את הקשר בעתיד (כי הוא היה תמיד צועק עליי ומפחיד אותי).
הוא השתנה במשך השנים ונהיה רגוע יותר. אבל עדיין האופי הלחוץ שלו מאוד מפריע לי, כל החיים אמרתי לעצמי שאני לא אהיה כמוהו. כרגע אני לא יודע אם אני אצליח לעמוד במשימה.
