סודות של שמים
אני יודעת שכבר פרסמתי כאן את הסיפור הזה, אבל הארכתי אותו באיזה 400-500 מילים... אז... סודות של שמים פעם הייתי בארץ של המלאכים. אני לא יכולה לגלות איפה זה, ברור שבשמים. אבל יותר מזה אסור לי. ממש יפה שם, מלא עצים עם פירות וירקות. אבל בשר אין שם, הם לא אוכלים חיות. מה איכפת להם? הם לא יסבלו מחוסר ברזל, הם מלאכים. האמת היא, שאני לא זוכרת בכלל את הדרך, נדמה לי שהייתי מעולפת כשהגעתי לשם, גם נראה לי שהמלאכים בכלל לא רוצים שאני אזכור שהייתי שם, ``אלה סודות שמים`` ככה גבריאל המלאך אומר. כשהגעתי לשם הייתי די מבולבלת, בהתחלה לא הבנתי איפה אני, לפני רגע הייתי ברמזור בדיזינגוף. בהתחלה צבטתי את עצמי, לא טוב להירדם באמצע הנהיגה, אפשר לעשות תאונה. הכאב הסביר לי שאני לא חולמת, למרות שפעם היה לי חלום שחטפתי מכות, היה מה זה כואב. מאז אני לא מאמינה שכואב רק במציאות, אבל הפעם גם הייתה לי הרגשה שזה לא חלום. בקיצור, ישר אחרי שצבטתי את עצמי, הופיע יניב, גם הוא מלאך, כך הוא טען לפחות, אמרתי לו שאיך זה יכול להיות שהוא מלאך שקוראים לו יניב? והוא אמר שדניאל עשה לו פרוטקציות. האמנתי. תמיד חונכתי לבטוח באנשים. אז למה לא במלאכים? יניב סיפר שהוא הגיע לכאן כי חפשו מלאך חדש, יש יותר מדי אנשים למטה ואין מספיק מלאכים כדי לטפל בכולם. אז עשו בחירות, כל מלאך בחר איש מלמטה, דניאל בחר אותו, וכולם יודעים שדניאל קובע. האמת היא שאני לא ידעתי, אבל האמנתי ליניב, הוא מלאך, הוא מבין. הוא גם אמר לי שהוא זה שהביא אותי לכאן, הוא אמר שהוא אחראי על תל אביב, ועל האנשים ששם הוא צריך לשמור, יש המון חסרי בית כי הוא לא מספיק מיומן בתור מלאך, הוא הסביר לי. ואמר שהוא העלה אותי לכאן אחרי שראה אותי בבוגרשוב, כשהסתכל למטה, הוא אמר שאני מהממת, הוא ראה איך קניתי שמלה אדומה בחנות של אילנה. הוא הבטיח שהוא לא הציץ בתא המדידה, כאן כבר היה לי ספק, אחרי הכל, הוא בן. אבל המשכתי לחייך, חייבים להיות נחמדים למלאכים. שאלתי את יניב למה הוא העלה אותי לכאן? הוא אמר שהוא פחד שיקרה לי משהו שם למטה, כי הוא עדיין לא מלאך מיומן, ואם יקרה לי משהו, זה יהיה באשמתו. הוא גם אמר שהוא לא רצה שאני אמצא שם איזה גבר ואתחתן אתו, כמו שכל הבנות עושות. אז שמחתי. גם מלאך וגם אוהב אותי. עדיף מכל הגברים שלמטה. הוא עשה לי סיור בארץ המלאכים, ראיתי המון מלאכים ומלאכיות, עם הילה לבנה, כמובן. היו שם כל מיני חיות, אתם יודעים, כאלה שיש רק באגדות, פגסוסים מרחפים וטרולים קטנים שמטיילים, זה היה לי קצת מוזר, אחרי הכל, אני רגילה לרעש של תל אביב, למכוניות, לצפיפות, לאנשים... ופתאום אני מגיעה למקום חלומי למדי ורואה מול העיניים את כל הדברים הכי מקסימים והכי דמיוניים בעולם, ועכשיו, אני כבר ממש בטוחה שאני לא חולמת, לא הגיוני שיש אצלי בתת מודע כאלה דברים יפים. מה שהכי יפה שם, בשמיים, זה היחס של המלאכים, האמת, קצת נלחצתי מהפגישה עם כל הדיירים של בניין השמיים, כי בכל זאת, הם מלאכים, ואני, מה אני, בעצם? ניסיתי לחשוב על תואר מספיק הולם ומרשים, אבל כל מה שעלה לי לראש היה תל אביבית מתה. עצוב. אבל כנראה שזה לא היה ממש משנה, המלאכים היו ממש נחמדים, חלקם חייכו אליי, חלקם ברכו לשלום, וחלקם אפילו קרצו, הם בטח חשבו ``אהההה... את הבחורה החדשה של יניב?`` וזה קצת הפחיד אותי, כי אולי, כמה שיניב נראה מלאך מקסים, אולי הוא בעצם עדין סתם בן אדם? אחד כזה שלא דופק חשבון, שכל שבוע מחליף בחורה? וואו, ואם הוא באמת עושה את זה, תארו לכם, כל שבוע הורג בחורה חדשה. מפחיד. יכול להיות שאני סתם פרנואידית, כי אם היה לו כזה אופי, דניאל לא היה בוחר בו. בזה אני בטוחה. באמצע הסיור בשמיים, ראיתי דלת לבנה, או יותר נכון שער, אתם יודעים, כזה שעשוי מעננים, שאלתי את יניב מה יש שם, בהתחלה הוא התחמק, אבל לחצתי קצת, זה חייב להיות משהו מעניין, בסוף הוא הסמיק, ביקש שאבטיח לו לגלות, והוסיף שהוא אומר את זה רק כי הוא ממש אוהב אותי, זאת הייתה הדלת של ההנהלה. ``הדלת של ההנהלה?!`` הייתי מופתעת, ``ומה עם... אלוהים?`` שאלתי, בכל זאת, גם הוא צריך להיות איפה שהוא. התשובה של יניב קצת הפתיעה אותי. ``את באמת מאמינה בכל האגדות האלה על אלוהים?`` ורק אז התחוור לי כמה שאני ושכניי לאדמה לא יודעים כלום. בפגסוסים לבנים וטרולים קטנים אף אחד לא מאמין, וזה אמיתי, ולאלוהים, שכנראה בכלל לא קיים, יש כל כך הרבה סוגדים. וואו, מסכנים, החיים שלהם מתבזבזים. ``אז מה בעצם, עושים בהנהלה?`` שאלתי את יניב. ``נו, זה ברור, שולחים את הנשמות מהענן הכחול להתגשם בתור בני אדם, והורגים את אלה שצריך את הנשמה שלהם כאן.`` הוא אמר. ``אז אני, בעצם, נשמה? נשמה שצריך אותה כאן?`` שאלתי. יניב אמר שלא בדיוק, כי הוא זה שהביא אותי לכאן, ושכח ליידע את ההנה
אני יודעת שכבר פרסמתי כאן את הסיפור הזה, אבל הארכתי אותו באיזה 400-500 מילים... אז... סודות של שמים פעם הייתי בארץ של המלאכים. אני לא יכולה לגלות איפה זה, ברור שבשמים. אבל יותר מזה אסור לי. ממש יפה שם, מלא עצים עם פירות וירקות. אבל בשר אין שם, הם לא אוכלים חיות. מה איכפת להם? הם לא יסבלו מחוסר ברזל, הם מלאכים. האמת היא, שאני לא זוכרת בכלל את הדרך, נדמה לי שהייתי מעולפת כשהגעתי לשם, גם נראה לי שהמלאכים בכלל לא רוצים שאני אזכור שהייתי שם, ``אלה סודות שמים`` ככה גבריאל המלאך אומר. כשהגעתי לשם הייתי די מבולבלת, בהתחלה לא הבנתי איפה אני, לפני רגע הייתי ברמזור בדיזינגוף. בהתחלה צבטתי את עצמי, לא טוב להירדם באמצע הנהיגה, אפשר לעשות תאונה. הכאב הסביר לי שאני לא חולמת, למרות שפעם היה לי חלום שחטפתי מכות, היה מה זה כואב. מאז אני לא מאמינה שכואב רק במציאות, אבל הפעם גם הייתה לי הרגשה שזה לא חלום. בקיצור, ישר אחרי שצבטתי את עצמי, הופיע יניב, גם הוא מלאך, כך הוא טען לפחות, אמרתי לו שאיך זה יכול להיות שהוא מלאך שקוראים לו יניב? והוא אמר שדניאל עשה לו פרוטקציות. האמנתי. תמיד חונכתי לבטוח באנשים. אז למה לא במלאכים? יניב סיפר שהוא הגיע לכאן כי חפשו מלאך חדש, יש יותר מדי אנשים למטה ואין מספיק מלאכים כדי לטפל בכולם. אז עשו בחירות, כל מלאך בחר איש מלמטה, דניאל בחר אותו, וכולם יודעים שדניאל קובע. האמת היא שאני לא ידעתי, אבל האמנתי ליניב, הוא מלאך, הוא מבין. הוא גם אמר לי שהוא זה שהביא אותי לכאן, הוא אמר שהוא אחראי על תל אביב, ועל האנשים ששם הוא צריך לשמור, יש המון חסרי בית כי הוא לא מספיק מיומן בתור מלאך, הוא הסביר לי. ואמר שהוא העלה אותי לכאן אחרי שראה אותי בבוגרשוב, כשהסתכל למטה, הוא אמר שאני מהממת, הוא ראה איך קניתי שמלה אדומה בחנות של אילנה. הוא הבטיח שהוא לא הציץ בתא המדידה, כאן כבר היה לי ספק, אחרי הכל, הוא בן. אבל המשכתי לחייך, חייבים להיות נחמדים למלאכים. שאלתי את יניב למה הוא העלה אותי לכאן? הוא אמר שהוא פחד שיקרה לי משהו שם למטה, כי הוא עדיין לא מלאך מיומן, ואם יקרה לי משהו, זה יהיה באשמתו. הוא גם אמר שהוא לא רצה שאני אמצא שם איזה גבר ואתחתן אתו, כמו שכל הבנות עושות. אז שמחתי. גם מלאך וגם אוהב אותי. עדיף מכל הגברים שלמטה. הוא עשה לי סיור בארץ המלאכים, ראיתי המון מלאכים ומלאכיות, עם הילה לבנה, כמובן. היו שם כל מיני חיות, אתם יודעים, כאלה שיש רק באגדות, פגסוסים מרחפים וטרולים קטנים שמטיילים, זה היה לי קצת מוזר, אחרי הכל, אני רגילה לרעש של תל אביב, למכוניות, לצפיפות, לאנשים... ופתאום אני מגיעה למקום חלומי למדי ורואה מול העיניים את כל הדברים הכי מקסימים והכי דמיוניים בעולם, ועכשיו, אני כבר ממש בטוחה שאני לא חולמת, לא הגיוני שיש אצלי בתת מודע כאלה דברים יפים. מה שהכי יפה שם, בשמיים, זה היחס של המלאכים, האמת, קצת נלחצתי מהפגישה עם כל הדיירים של בניין השמיים, כי בכל זאת, הם מלאכים, ואני, מה אני, בעצם? ניסיתי לחשוב על תואר מספיק הולם ומרשים, אבל כל מה שעלה לי לראש היה תל אביבית מתה. עצוב. אבל כנראה שזה לא היה ממש משנה, המלאכים היו ממש נחמדים, חלקם חייכו אליי, חלקם ברכו לשלום, וחלקם אפילו קרצו, הם בטח חשבו ``אהההה... את הבחורה החדשה של יניב?`` וזה קצת הפחיד אותי, כי אולי, כמה שיניב נראה מלאך מקסים, אולי הוא בעצם עדין סתם בן אדם? אחד כזה שלא דופק חשבון, שכל שבוע מחליף בחורה? וואו, ואם הוא באמת עושה את זה, תארו לכם, כל שבוע הורג בחורה חדשה. מפחיד. יכול להיות שאני סתם פרנואידית, כי אם היה לו כזה אופי, דניאל לא היה בוחר בו. בזה אני בטוחה. באמצע הסיור בשמיים, ראיתי דלת לבנה, או יותר נכון שער, אתם יודעים, כזה שעשוי מעננים, שאלתי את יניב מה יש שם, בהתחלה הוא התחמק, אבל לחצתי קצת, זה חייב להיות משהו מעניין, בסוף הוא הסמיק, ביקש שאבטיח לו לגלות, והוסיף שהוא אומר את זה רק כי הוא ממש אוהב אותי, זאת הייתה הדלת של ההנהלה. ``הדלת של ההנהלה?!`` הייתי מופתעת, ``ומה עם... אלוהים?`` שאלתי, בכל זאת, גם הוא צריך להיות איפה שהוא. התשובה של יניב קצת הפתיעה אותי. ``את באמת מאמינה בכל האגדות האלה על אלוהים?`` ורק אז התחוור לי כמה שאני ושכניי לאדמה לא יודעים כלום. בפגסוסים לבנים וטרולים קטנים אף אחד לא מאמין, וזה אמיתי, ולאלוהים, שכנראה בכלל לא קיים, יש כל כך הרבה סוגדים. וואו, מסכנים, החיים שלהם מתבזבזים. ``אז מה בעצם, עושים בהנהלה?`` שאלתי את יניב. ``נו, זה ברור, שולחים את הנשמות מהענן הכחול להתגשם בתור בני אדם, והורגים את אלה שצריך את הנשמה שלהם כאן.`` הוא אמר. ``אז אני, בעצם, נשמה? נשמה שצריך אותה כאן?`` שאלתי. יניב אמר שלא בדיוק, כי הוא זה שהביא אותי לכאן, ושכח ליידע את ההנה