סוד ההצלחה על פי היהדות../images/Emo75.gif../images/Emo74.gif
מאחר ואנחנו כאן בענין השגת מטרות, הצלחות וכו' רציתי לבדוק מה אומרת על כך היהדות וזאת בנגוד לחשיבה המודרנית-מערבית. ואביא מעט מלים משתי הגישות - ואתם מוזמנים להגיב כמובן. האדם המערבי שם את ההערכה העצמית בראש סולם צרכיו כשמעליו רק מזון,מחסה ויחסים בין אישיים. כבודו העצמי הוא מבסס על השגים חיצוניים. משמע - מה שאחרים יזהו כסמלי מעמד. אם האחרים מתרשמים, הדבר מרגיע אותו ונותן לו תחושה שהוא חשוב. אך ההתמקדות בהשגים חיצוניים נוטעת באדם פחד ניכר מפני כשלון. שכן, אם איש לא יתרשם, מה יקרה להערכה העצמית שלו? אם "הצלחה" היא הדרך היחידה שלנו לזכות בהערכה עצמית הרי שחלק מאתנו אף פעם לא יעריכו את עצמם ואלה שהתמזל מזלם והשיגו "הצלחה" יחיו בפחד שמא יאבדו אותה, כתוצאה מנסיבות שלא בשליטתם. ביהדות -המאמץ ולא השגת המטרה -הוא הקובע. בטוי יהודי מפורסם מתוך פרקי אבות אומר - לפום צערא אגרא" - לפי גודל המאמץ והצער כך גודל השכר. כיוון שהתוצאה הסופית נתונה ממילא לשקול דעתו של הקב"ה ואינה נתונה בידינו, לכן נצחון במאבק מוסרי, למשל, ייחשב להצלחה, גם אם לא ניתן לכמת את התוצאה במספרים. אנו נולדים לתוך נסיבות מסוימות ויש לנושליטה רק על מדת המאמץ שאנו משקיעים.אופן ההתמודדות עם הנסיבות המסוימות שלנו, הוא הקובע אם הצלחנו או לא. לא משנה כמה אנו מצליחים להשיג, הערכתנו העצמית נובעת מהידיעה שאנו עושים מאמץ כדי לצמוח ולהתפתח. אם אנו עושים כמיטב יכולתנו, אז באפשרותנו לחיות מתוך תחושה עמוקה ומתמדת של סיפוק. ואפשר לומר לסיכום - שמאמץ והישג אינם סיבה ותוצאה והגעה לגדולה אינה תלויה בכשרונותינו ויכולתינו המולדות. רק המאמץ הוא באחריותנו, וההישגים יכולים להגיע או שלא להגיע. ההישג הואמתנה מאת ה', בדומה ל"מציאה" בה אנו נתקלים באמצע הרחוב. ולכן על פי היהדות, כשאתה משקיע מאמץ, אתה נקרא מצליח.
מאחר ואנחנו כאן בענין השגת מטרות, הצלחות וכו' רציתי לבדוק מה אומרת על כך היהדות וזאת בנגוד לחשיבה המודרנית-מערבית. ואביא מעט מלים משתי הגישות - ואתם מוזמנים להגיב כמובן. האדם המערבי שם את ההערכה העצמית בראש סולם צרכיו כשמעליו רק מזון,מחסה ויחסים בין אישיים. כבודו העצמי הוא מבסס על השגים חיצוניים. משמע - מה שאחרים יזהו כסמלי מעמד. אם האחרים מתרשמים, הדבר מרגיע אותו ונותן לו תחושה שהוא חשוב. אך ההתמקדות בהשגים חיצוניים נוטעת באדם פחד ניכר מפני כשלון. שכן, אם איש לא יתרשם, מה יקרה להערכה העצמית שלו? אם "הצלחה" היא הדרך היחידה שלנו לזכות בהערכה עצמית הרי שחלק מאתנו אף פעם לא יעריכו את עצמם ואלה שהתמזל מזלם והשיגו "הצלחה" יחיו בפחד שמא יאבדו אותה, כתוצאה מנסיבות שלא בשליטתם. ביהדות -המאמץ ולא השגת המטרה -הוא הקובע. בטוי יהודי מפורסם מתוך פרקי אבות אומר - לפום צערא אגרא" - לפי גודל המאמץ והצער כך גודל השכר. כיוון שהתוצאה הסופית נתונה ממילא לשקול דעתו של הקב"ה ואינה נתונה בידינו, לכן נצחון במאבק מוסרי, למשל, ייחשב להצלחה, גם אם לא ניתן לכמת את התוצאה במספרים. אנו נולדים לתוך נסיבות מסוימות ויש לנושליטה רק על מדת המאמץ שאנו משקיעים.אופן ההתמודדות עם הנסיבות המסוימות שלנו, הוא הקובע אם הצלחנו או לא. לא משנה כמה אנו מצליחים להשיג, הערכתנו העצמית נובעת מהידיעה שאנו עושים מאמץ כדי לצמוח ולהתפתח. אם אנו עושים כמיטב יכולתנו, אז באפשרותנו לחיות מתוך תחושה עמוקה ומתמדת של סיפוק. ואפשר לומר לסיכום - שמאמץ והישג אינם סיבה ותוצאה והגעה לגדולה אינה תלויה בכשרונותינו ויכולתינו המולדות. רק המאמץ הוא באחריותנו, וההישגים יכולים להגיע או שלא להגיע. ההישג הואמתנה מאת ה', בדומה ל"מציאה" בה אנו נתקלים באמצע הרחוב. ולכן על פי היהדות, כשאתה משקיע מאמץ, אתה נקרא מצליח.