סוזנה, כמה דברים..
ראשית תודה על תשובתך לשאלתי. ושנית כן, ככה אני "לומדים" מאוד לא מרוכזת!!!! כבר רואה את מועד ב´ של המבחן הזה, אבל הראש שלי לא שם, אין מה לעשות. ושלישית, אני חושבת על מה שכתבת (עם הנורה) אני יכולה רק לספר עלי, הדיכאון הוא חלק ממני מאז שאני זוכרת עצמי, אפילו כילדה מאוד צעירה. כתבתי פה כבר שאף אחד ממכרי לא מעלה זאת על דעתו אני הכי מאושרת / אופטימית שרק אפשר... אולי הסרטן היה דרך להתאבד?! אבל אז למה סרטן שמבריאים ממנו? וגם למה הבראנו? (גם את, כמוני ואצלך הסיכוי היה קטן) לגבי עצמי אני יודעת שלא השתנה הרצון, הנוכחות הדיכאונית הולכת ותופסת יותר ויותר מקום אצלי הדיכאון כאילו מקבל יישות / נפח / קיום והיכולת שלי לשלוט בו קטנה, אולי זה בכלל מה שהיינו צריכות - לתת לו מקום בחיינו? לטפל בו? לאפשר לו לחיות? לא יודעת אבל לי ברור שמצבי הנפשי-פיזי הולך וממדרדר. ואני לא מפסיקה לקוות שבביקורת הבאה יגלו שהסרטן חזר, אז התאבדות תהיה "לגיטימית" או אולי המחלה תהרוג אותי? היום - יום רע במיוחד כפי שת וודאי מבינה מהטון... כבר שכחתי מה רציתי לכתוב לך מרוב שהתעסקתי בי... ואני שולחת לפני שאתחרט על גילוי הלב.
ראשית תודה על תשובתך לשאלתי. ושנית כן, ככה אני "לומדים" מאוד לא מרוכזת!!!! כבר רואה את מועד ב´ של המבחן הזה, אבל הראש שלי לא שם, אין מה לעשות. ושלישית, אני חושבת על מה שכתבת (עם הנורה) אני יכולה רק לספר עלי, הדיכאון הוא חלק ממני מאז שאני זוכרת עצמי, אפילו כילדה מאוד צעירה. כתבתי פה כבר שאף אחד ממכרי לא מעלה זאת על דעתו אני הכי מאושרת / אופטימית שרק אפשר... אולי הסרטן היה דרך להתאבד?! אבל אז למה סרטן שמבריאים ממנו? וגם למה הבראנו? (גם את, כמוני ואצלך הסיכוי היה קטן) לגבי עצמי אני יודעת שלא השתנה הרצון, הנוכחות הדיכאונית הולכת ותופסת יותר ויותר מקום אצלי הדיכאון כאילו מקבל יישות / נפח / קיום והיכולת שלי לשלוט בו קטנה, אולי זה בכלל מה שהיינו צריכות - לתת לו מקום בחיינו? לטפל בו? לאפשר לו לחיות? לא יודעת אבל לי ברור שמצבי הנפשי-פיזי הולך וממדרדר. ואני לא מפסיקה לקוות שבביקורת הבאה יגלו שהסרטן חזר, אז התאבדות תהיה "לגיטימית" או אולי המחלה תהרוג אותי? היום - יום רע במיוחד כפי שת וודאי מבינה מהטון... כבר שכחתי מה רציתי לכתוב לך מרוב שהתעסקתי בי... ואני שולחת לפני שאתחרט על גילוי הלב.
