סוף דבר
שלוש שנים של טיפולים
שלוש הזרעות
שישה IVF מלאים ועוד לפחות שישה מחזורים שהופסקו באמצע.
אין ספור בדיקות דם וכך גם US
תקוות ,ייאוש,ליפול ושוב לקום כי חייבים ,אין ברירה הילדים זקוקים לך ואת זקוקה להם כאויר לנשימה,ויש מטרה והזמן קצר כי ה FSH גבוה ותכף כבר לא יהיה ביוץ ולא יהיה מחזור - מרוסקת מדברת עם החצי ומחליטים על טיפול אחרון. וכמו בסיפורי הצלחה המדהימים ששומעים הטיפול מצליח ויש הריון ואת באופטימיות זהירה עוברת את השבועות עד שמפסיקים את התמיכה. ומתחילה לדמיין ולחשוב על שמות ומרשה לעצמך להרגיש מאושרת באמת מאושרת.
אז זהו שנגמר.ההריון נגמר .וכרגע נדמה שהאושר נגמר שבוע 12+6 בשקיפות עורפית רופא מזהה מום בעובר.חושך.הלם.אושר נעלם. היום מצאתי את עצמי בדבר ההזוי הזה שנקרא ועדה להפסקת הריון במשך שלוש שעות בחיים לא חשבתי שאהיה שם.יחד עם כל הנערות שעוד לא יודעות מה הן עושות. הלב שלי מת-הנשמה שלי שבורה והילדים של הם היחידים שמצליחים לגרום לי לנשום(תפקיד קשה מידי לשים על ילד).אין יותר טיפולים,אין יותר תקווה לילד נוסף.אני הרמתי ידיים.לא יודעת איך אחיה עם עצמי לאחר סוף הסיפור הזה ובנתיים אצלי בבטן עובר.התור לגרידה בעוד שבוע.לא מצליחה לישון ,לשתות לאכול.ואף אחד לא יודע ,אין את מי לשתף.לא רוצה לעשות את זה אבל יודעת שחייבת. איך עוברים זה?? איך ממשיכים??איך נפטרים מהכעס?
...סליחה על הכבדות אבל חייבת לפרוק קצת.
שלוש שנים של טיפולים
שלוש הזרעות
שישה IVF מלאים ועוד לפחות שישה מחזורים שהופסקו באמצע.
אין ספור בדיקות דם וכך גם US
תקוות ,ייאוש,ליפול ושוב לקום כי חייבים ,אין ברירה הילדים זקוקים לך ואת זקוקה להם כאויר לנשימה,ויש מטרה והזמן קצר כי ה FSH גבוה ותכף כבר לא יהיה ביוץ ולא יהיה מחזור - מרוסקת מדברת עם החצי ומחליטים על טיפול אחרון. וכמו בסיפורי הצלחה המדהימים ששומעים הטיפול מצליח ויש הריון ואת באופטימיות זהירה עוברת את השבועות עד שמפסיקים את התמיכה. ומתחילה לדמיין ולחשוב על שמות ומרשה לעצמך להרגיש מאושרת באמת מאושרת.
אז זהו שנגמר.ההריון נגמר .וכרגע נדמה שהאושר נגמר שבוע 12+6 בשקיפות עורפית רופא מזהה מום בעובר.חושך.הלם.אושר נעלם. היום מצאתי את עצמי בדבר ההזוי הזה שנקרא ועדה להפסקת הריון במשך שלוש שעות בחיים לא חשבתי שאהיה שם.יחד עם כל הנערות שעוד לא יודעות מה הן עושות. הלב שלי מת-הנשמה שלי שבורה והילדים של הם היחידים שמצליחים לגרום לי לנשום(תפקיד קשה מידי לשים על ילד).אין יותר טיפולים,אין יותר תקווה לילד נוסף.אני הרמתי ידיים.לא יודעת איך אחיה עם עצמי לאחר סוף הסיפור הזה ובנתיים אצלי בבטן עובר.התור לגרידה בעוד שבוע.לא מצליחה לישון ,לשתות לאכול.ואף אחד לא יודע ,אין את מי לשתף.לא רוצה לעשות את זה אבל יודעת שחייבת. איך עוברים זה?? איך ממשיכים??איך נפטרים מהכעס?
...סליחה על הכבדות אבל חייבת לפרוק קצת.
