שמלת תחרה1
Well-known member
כתב, בן דרור ימיני.
יסלחו לי דוד גרוסמן ושאר אלה שצועקים כבר עשרות שנים "סוף הדמוקרטיה", אבל הדמוקרטיה היום חזקה יותר ממה שהייתה בעשרות השנים האחרונות, סגר הוא לא "סתימת פיות", ואיסור על הפגנות יש בעידן הקורונה ברוב מדינות אירופה. להלן קטעים מתוך המאמר שהופיע היום ב"ידיעות אחרונות":
הפזמון הקבוע חזר אלינו השבוע בטונים צורמים במיוחד: סוף הדמוקרטיה. אפשר להתווכח על הסגר. אבל זה ברור שמרגע שהוחלט על הסגר, הוא חייב לכלול כל אירוע שיוצר צפיפות וחיכוך. וזה אומר הפגנות המוניות ותפילות המוניות. "אין דבר כזה במדינות דמוקרטיות", אמר אלעד שרגא, ויושב ראש של התנועה למען איכות השלטון בישראל, שגם הגישה עתירה לבג"ץ לצורך "דיון בהול" נגד האיסור. לא מדויק. אפילו הפוך. ברוב מדינות אירופה הוטלו איסורים ברמה זו או אחרת על התקהלויות. בצרפת, למשל, הוטל איסור על התקהלויות ונחסמה דרכם של מפגינים לארמון האליזה. גם הפגנות שהיו אמורות להתקיים בפריז, לאות הזדהות עם המחאה בארה"ב – נאסרו. גם שבדיה הטילה איסור על התקהלויות של יותר מחמישים איש, כאשר בהנחיות נאמר במפורש שמדובר בהפגנות פוליטיות ובתפילות. גם דנמרק הגבילה את ההתכנסויות ל-50 אנשים, ועיריית אוסלו החמירה ל-10 אנשים לכל היותר. אפשר להמשיך. כמעט כל מדינה באירופה הטילה הגבלות, לפעמים עם אזכור מפורש של הפגנות ולפעמים לא. זו הקורונה. לא סוף הדמוקרטיה. ולכן, השעיה זמנית של ההפגנות היא אמצעי מקובל ומתבקש. הן יחזרו. ואני מתחייב לאכול את הנייר שעליו כתובים הדברים הללו אם האיסור לא יתבטל עם הפסקת הסגר. הבעיה היא שיש בישראל אסכולה שמכורה לצווחות של "סוף הדמוקרטיה". זה התחיל ב-1977, עם המהפך השלטוני ועליית בגין לשלטון. עמוס עוז, איש שקול בדרך כלל, כתב אז שצריך "להקים מחדש את הפלמ'ח". יורק קניוק הגדיר את השלטון החדש כ"שלטון זר". והפזמון הזה לא מפסיק להתנגן. לרגעים נדמה שכבר מיותר לחזור על מה שאמרו אז ומאז. זה מביך. אבל צריך להזכיר. זאב, זאב, והזאב לא בא. ולא רק שלא בא, אלא שההפך קרה. לפי כל מדד אפשרי הדמוקרטיה הישראלית הפכה בעשרות השנים האחרונות להרבה יותר חזקה. זה לא אומר שהזאב אף פעם לא יגיע. זה רק אומר שכאשר זועקים בשמו לשווא, אז כאשר הוא חלילה כן יופיע, אף אחד לא ייקח את הזעקות הללו ברצינות. אנחנו כנראה במקום ראשון בעולם במדד הצעקות והבכיינות. אבל המדד הזה, כשלעצמו, מוכיח שלפחות חופש הביטוי חי ובועט.
סותמי הפיות
פה ושם יש מופעים של פשיזם. אחד מהם היה השבוע, ביום שלישי בערב, בניסיון להפריע לתוכנית של ערוץ 20, מעמדת שידור ברחבת "הבימה" בתל-אביב. זה קרה במהלך הפגנה של "הדגלים השחורים" נגד האיסור על ההפגנות. אחד המשתתפים בשידור החי היה יריב אופנהיימר, לא בדיוק איש ימין, אבל אורח קבוע בערוץ הימני. מה קרה שם, שאלתי אותו. הוא סיפר שהמפגינים חטפו מיקרופון מעידית סילמן, לשעבר ח"כ מהבית היהודי, שישבה לידו. התפתחה מהומה. גם בועז גולן, איש הערוץ, נצפה כשהוא נוגח במפגין, עד שהשוטרים יצרו הפרדה. מוזר. המפגינים באו למחות נגד מה שנראה להם כמו סתימת פיות, ובאותה הזדמנות מנסים, באלימות, לבצע סתימת פיות. אין צורך לקונן על "קץ הדמוקרטיה" בגלל המופע האלים הזה. אבל הצביעות הופיעה במלוא הדרה.
יסלחו לי דוד גרוסמן ושאר אלה שצועקים כבר עשרות שנים "סוף הדמוקרטיה", אבל הדמוקרטיה היום חזקה יותר ממה שהייתה בעשרות השנים האחרונות, סגר הוא לא "סתימת פיות", ואיסור על הפגנות יש בעידן הקורונה ברוב מדינות אירופה. להלן קטעים מתוך המאמר שהופיע היום ב"ידיעות אחרונות":
הפזמון הקבוע חזר אלינו השבוע בטונים צורמים במיוחד: סוף הדמוקרטיה. אפשר להתווכח על הסגר. אבל זה ברור שמרגע שהוחלט על הסגר, הוא חייב לכלול כל אירוע שיוצר צפיפות וחיכוך. וזה אומר הפגנות המוניות ותפילות המוניות. "אין דבר כזה במדינות דמוקרטיות", אמר אלעד שרגא, ויושב ראש של התנועה למען איכות השלטון בישראל, שגם הגישה עתירה לבג"ץ לצורך "דיון בהול" נגד האיסור. לא מדויק. אפילו הפוך. ברוב מדינות אירופה הוטלו איסורים ברמה זו או אחרת על התקהלויות. בצרפת, למשל, הוטל איסור על התקהלויות ונחסמה דרכם של מפגינים לארמון האליזה. גם הפגנות שהיו אמורות להתקיים בפריז, לאות הזדהות עם המחאה בארה"ב – נאסרו. גם שבדיה הטילה איסור על התקהלויות של יותר מחמישים איש, כאשר בהנחיות נאמר במפורש שמדובר בהפגנות פוליטיות ובתפילות. גם דנמרק הגבילה את ההתכנסויות ל-50 אנשים, ועיריית אוסלו החמירה ל-10 אנשים לכל היותר. אפשר להמשיך. כמעט כל מדינה באירופה הטילה הגבלות, לפעמים עם אזכור מפורש של הפגנות ולפעמים לא. זו הקורונה. לא סוף הדמוקרטיה. ולכן, השעיה זמנית של ההפגנות היא אמצעי מקובל ומתבקש. הן יחזרו. ואני מתחייב לאכול את הנייר שעליו כתובים הדברים הללו אם האיסור לא יתבטל עם הפסקת הסגר. הבעיה היא שיש בישראל אסכולה שמכורה לצווחות של "סוף הדמוקרטיה". זה התחיל ב-1977, עם המהפך השלטוני ועליית בגין לשלטון. עמוס עוז, איש שקול בדרך כלל, כתב אז שצריך "להקים מחדש את הפלמ'ח". יורק קניוק הגדיר את השלטון החדש כ"שלטון זר". והפזמון הזה לא מפסיק להתנגן. לרגעים נדמה שכבר מיותר לחזור על מה שאמרו אז ומאז. זה מביך. אבל צריך להזכיר. זאב, זאב, והזאב לא בא. ולא רק שלא בא, אלא שההפך קרה. לפי כל מדד אפשרי הדמוקרטיה הישראלית הפכה בעשרות השנים האחרונות להרבה יותר חזקה. זה לא אומר שהזאב אף פעם לא יגיע. זה רק אומר שכאשר זועקים בשמו לשווא, אז כאשר הוא חלילה כן יופיע, אף אחד לא ייקח את הזעקות הללו ברצינות. אנחנו כנראה במקום ראשון בעולם במדד הצעקות והבכיינות. אבל המדד הזה, כשלעצמו, מוכיח שלפחות חופש הביטוי חי ובועט.
סותמי הפיות
פה ושם יש מופעים של פשיזם. אחד מהם היה השבוע, ביום שלישי בערב, בניסיון להפריע לתוכנית של ערוץ 20, מעמדת שידור ברחבת "הבימה" בתל-אביב. זה קרה במהלך הפגנה של "הדגלים השחורים" נגד האיסור על ההפגנות. אחד המשתתפים בשידור החי היה יריב אופנהיימר, לא בדיוק איש ימין, אבל אורח קבוע בערוץ הימני. מה קרה שם, שאלתי אותו. הוא סיפר שהמפגינים חטפו מיקרופון מעידית סילמן, לשעבר ח"כ מהבית היהודי, שישבה לידו. התפתחה מהומה. גם בועז גולן, איש הערוץ, נצפה כשהוא נוגח במפגין, עד שהשוטרים יצרו הפרדה. מוזר. המפגינים באו למחות נגד מה שנראה להם כמו סתימת פיות, ובאותה הזדמנות מנסים, באלימות, לבצע סתימת פיות. אין צורך לקונן על "קץ הדמוקרטיה" בגלל המופע האלים הזה. אבל הצביעות הופיעה במלוא הדרה.