סוף סוף היא הלכה לישון...

[o s h r]

סוף סוף היא הלכה לישון...

אף אחד לא הכין אותי לזה. אף אחד לא אמר שיכול להיות שתיוולד לי בכיינית. שתיבכה כל היום וכלום לא ירגיע אותה. היא מחייכת- לפעמים כשהיא לא בוכה. מגרגרת - לפעמים כשהיא לא בוכה. אוכלת, ישנה 20 דקות- לפעמים כשהיא לא בוכה.הלכנו לרופא שיבדוק היינו גם במגן דוד, אין לה כלום... קצת גזים לפעמים, היא פשוט בכיינית. אתמול היא היתה בת חודשיים, היום איימתי עליה שאם היא תמשיך ככה, למרות שהיא כ"כ יפה, יש סיכוי טוב שאני מוסרת אותה לאימוץ, למשפחה שאין להם בעיה עם בכיינים, אולי מישהי שיש לה הרבה ילדים כך שהיא לא תשמע אותה ברקע... היום אפילו בכיתי איתה, היא הסתכלה עלי, הפסיקה לרגע ואז הצטרפה אלי... הרטבנו את כל הסלון... אח"כ צרחתי, פעם ראשונה שאיבדתי שליטה, הנחתי אותה בטרמפולינה וצרחתי. היא כמובן הצטרפה אלי. אף אחד לא הכין אותי לזה שאאבד את שפיותי. ידעתי שאאבד את עצמאותי אבל זה כבר יותר מידי אפילו בשבילי, האישה הכי אימהית שחברותי מכירות... אני כבר לא מרגישה אימהית... אני כבר לא מרגישה כלום.

 

[מיריVA]

היי כמה מילים שאולי יעודדו אותך

קודם כל טוב שבדקת. אני יכולה לספר לך שהבן שלי (הבכור) היה כזה - מה שהיה מרגיע את הבכי זה או ציצי או לשאת אותו עלי. אז עשיתי את זה. היום הוא ילד מקסים (אני יכולה לפרט אבל עזבי). מה שעודד אותי זה ההבנה שיש ילדים שהם HIGH NEED ודורשים המון תשומת לב אז למרות שכ-ו-ל-ם כמעט טענו שזה אני גרמתי לו להיות כזה בזה שלא נתתי לו לבכות וכ-ו-ל-ם ממשיכים וטוענים את זה גם היום וגם לגבי הבן השני שלי אני עדיין חושבת שאנשים שונים בנויים שונה ויש כאלה שהם WIRED כך שידרשו יותר. יותר מזה - לא בטוח שאלו שלא דורשים לא צריכים את זה. אז החזיקי מעמד - הם גדלים וזה עובר. הילד שלי היום משחק נהדר לבד - זה תענוג לפעמים בשבילי לראות אותו (הוא בן שנתיים וחצי). ועוד עידוד - זה הולך ונהיה יותר ויותר קל... ועוד דבר. יש ספר של דר סירס - FUSSY BABY שמדבר על תינוקות כאלו - אולי תרצי לקרוא.

 

[אמא של עופרי וטל]

../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif

כל כך מוכר. אני אתחיל מהעצות: נסי לשתף את הסיבה במה שעובר עליך, לאנשים יש רצון לעזור - אם רק תושיטי יד - את תרווחי. תנסי לצאת פעם ביום מהבית לבד (היא עם בעלך או עם מישהו מהמשפחה) אפילו לחמש דקות לנשום - לקחת את הכוס קפה ולשתות בשקט בחוץ. שהיא צורחת - שני לה אווירה - צאו החוצה, שימי לה מוסיקה ותרקדי איתה תלכי איתה לחדר אחר. אם אתך מניקה - תשאבי בקבוק אחד ותני למישהו אחר להאכיל אותה. שני דברים חומריים יותר: מנשא - להרבה תינוקות נרגעים הקירבה לגוף של האמא. דבר שני זה כדור פיזיו - טלטל הייתה עליו במשך שעות רבות. (אם את לא יודעת אז כדור פיזיו זה כדור גדול שאת יושבת וקופצת עליו בישיבה והיא עליך ואפשר גם להחזיק אותה ו "להקפיץ" אותה). ועכשיו הניסיון שלי - זה מתחיל מעופרי שהיה ילד רגוע מאוד לא בכה כמעט אף פעם וישן המון וחייך כך הזמן אפילו השיניים פשוט צצו יום אחד, שעופרי היה בן 9 חודשים וגיליתי שאני בהריון כל הזמןו אמרתי לאנשים ששאללו על ההפרש "לא ידעתי איך אני אסתדר עם אחד ואני מסתדרת מצויין ככה יהיה גם עם שנים" ואז היא הגיעה - ועוד איל הגיעה - נכנסה לנו לחיים בצרחות ובצווחות. לא ישנה כמעט (שהיא הייתה בת פחות משבוע היא כבר הייתה ערה 12 שעות). היו שעות ש"איחלתי" לה "איחולים" שאני מתביישת לכתוב אותם. היו ימים שהרגשתי שעוד שניה אני מעיפה אותה מהחלון ומאבדת שפיות. לא הבנתי איך עם עופרי זה הלך כל כך בקלות ואיתה כל כך קשה לי. בגיל חצי שנה זה השתנה - בעקבות שרשרת של דברים שבסופו של דבר גרמה להפסקת הנקה (היא גם לא הסכימה לחלב השאוב שלי). השתנתה לי הילדה. היא התחילה לישון (עדיין לא הרבה אבל בהחלט עליה בשעות השינה) ולצחוק ולהפסיק לבכות כל כך הרבה - והתהפכה ב 90 מעלות. זה נהדר שאת מוציאה את זה - אין לך מה להתבייש במה שאת מרגישה - תינוקת צרחנית - זה קשה. הרגשות אשמה שעולים מזה הם לא קלים לקבלה. אני בטוחה שאת אמא נהדרת. ואת גם בטח יודעת את זה מפנים. ותזכרי שגם שהיא במצב כזה קשה - את זאת שיכולה לעזור לה. היא לא סתם צריכה אותך. את לא מאמינה כמה ההודעה שלך נגעה לי ללב והחזירה אותי שנתיים אחורה...

 

[אמא של עופרי וטל]

../images/Emo140.gif סליחה שיצא לי ארוך...

 

[isidora]

../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif

"אף אחד לא הכין אותי לזה" - היתה בדיוק התחושה שלי אחרי הלידה (זה, וגם "מי היה צריך את השטות הזאת") זה כל כך לא פשוט... כל הפעמים שאיימתי על מאיה בפיטורים, במסירה לאימוץ ובעוד כל מיני דברים שמביך לחשוב עליהם (למרות שכמעט כולן חושבות עליהם) אני זוכרת יום אחד שפשוט נכנסתי איתה לאוטו ונסעתי במשך שעות... כשהיא נרדמה עצרתי בצד, בצל וישנתי איתה (זה לא ממש רעיון טוב להתרגל להרדים ילדה בנסיעה אבל באותו יום זה כל מה שיכולתי לעשות) גמני צרחתי - בד"כ בחדר אחר, לתוך כרית - אבל יצא לי להרגיש אני עומדת לאבד את שאריות השפיות שלי... אל תקשי על עצמך - חלק מהאימהות הוא בקשיים. מצטרפת לעצות החכמות שקיבלת - לבקש עזרה ולנסות מנשא (לנסות עד שתמצאי את זה שנוח לכן) ומצטרפת גם ל

ים ולסיפורים על איך שזה משתפר...

 

[hagaram]

../images/Emo24.gif מקסימום עוד חודש והכל ייראה

הרבה יותר טוב!!!

 

[טלי בארץ הלמה]

../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif

מצטרפת למזדהות (כמעט). היה לי ילד סוער מאוד. "לא שקט" זה יהיה אנדרסטייטמנט לתאר את איך שהוא היה. הוא היה זקוק למגע מתמיד (אולי גם בתך כזאת?) וזה מה שהוא קיבל. עזבתי את הכל. את הבית, החברים, ה"מחויבויות" האחרות וזרמתי איתו. עם הזמן שלו, עם הבכי שלו. נעזרתי כמה שיכולתי ובמי שיכולתי כדי להתקלח פעם ביום כמו שצריך ולאכול כמו שצריך. המקלחת והאוכל חיזקו אותי מאוד. יצאתי כמה שיכולתי מהבית. בדרך כלל עם מנשא, כי בעגלה הוא לא היה מוכן לשכב. נשאתי אותו המון על הידיים. הנקתי אותו הרבה. עיסיתי אותו המון. נגעתי בו כל הזמן, גם כשלא היה לי כוח. וגם הלכתי איתו לטיפול (אם זה מעניין אותך אני ארחיב). בגיל ארבעה חודשים הילד עשה שינוי אדיר והפך לילד רגוע, חייכן ושליו. הוא אמנם זקוק גם היום להמון מדע ולהמון חיזוקים בנוכחות שלי, אבל הוא כבר ילד אחר לגמרי. התקופה הזאת, שעכשיו נראית לך כל-כך קשה ובלתי נגמרת, תעבור יום אחד. אני יודעת שעכשיו קשה לך לראות את זה, אבל זה יקרה. מאוד ממליצה לך להיעזר בקרובים אלייך, להיעזר במנשא (זה מרגיע אותם מאוד ומשחרר לך את הידיים) - גם בבית, לצאת הרבה ולעזוב את כל הדברים האחרים כרגע כדי לפנות לעצמך ולילדתך מקום שלכן.

 

[טלי בארץ הלמה]

מדע=מגע

 

[להבה איתנה]

ניסית מנשא?../images/Emo24.gif

 

[o s h r]

תודה על התמיכה../images/Emo24.gif

טוב לדעת שאני לא לבד במערכה

 

[ח ת ו ל ה פרסית]

מה שלי עזר...

זה שכל יום שמעתי 50 פעם שמתישהו זה משתפר ונהיה יותר קל. כולם אמרו לי לחכות ל 3 חודשים, לחצי שנה ואכן בערך בזמנים האלה נועם עבר טרנספורמציות מאוד משמעותיות בהתנהגות ("הפך לאיש"). זה קצת כמו הריון, יכול להיות מעיק אבל בסוף זה נגמר, מסוג הסיטואציות שמצריכה טבלת יאוש. ממרומי כמעט 9 חודשים (של אמהות..) אני יכולה לומר לך שהחיים חוזרים למסלולם, לאט מאוד אבל זה נהיה נורמלי, מוכר, ואפילו נחמד והעיקר - בסוף הבכיינית תכבוש כל פינה בלב שלך. אני לא יכולה לומר שנהנתי מהתקופה הראשונה, ויתרתי לחלוטין על נסיונות לעשות את זה יותר קל ונוח ופשוט לקחתי נשימה עמוקה מאוד מאוד וצללתי ככה עד סוף התקופה הזאת. ההלם מהדבר הזה שאף אחד לא הכין אותי אליו והאובדן המוחלט של העצמאות, והכי משגע - זה שזה ללא הפסקה - אין שום דרך שיכולתי לעכל את זה בלי להחנק.

 

[Dimaya]

את כל-כך, אבל כל-כך לא לבד...

אספר לך, שילדה שלי בת 5.5 חודשים. במשך חודשיים ראשונים כל מה שהיא עשתה זה לצרוח. כל הזמן. בלי הפסקה. הדבר היחיד שאיכשהו השתיק אותה היה קפיצות על כדור פיזיו, שלאחר חודשיים נאלצנו לקנות חדש, כי הראשון כבר התבלה. לא היה לי יום ולילה. בכלל. הנקתי, אבל מעולם לא נרגעה על הציצי - מבחינתה עד היום ציצי=אוכל, שום דבר מעבר לזה. אני פחדתי מהלילות ומהימים. כל יום התחננתי לבעלי שיחזור הביתה מוקדם ויציל אותי מהדבר הזה שצווח עליי. אני לא אגיד לך שבאופן פלאי בגיל 3 חודשים היא השתנתה לחלוטין. לא. אבל היא כן נרגעה קצת. ואני למדתי כל יום קצת יותר לאבחן בין סוגי הבכי השונים, וגם אני קצת נרגעתי. ככה העברנו יום. ועוד יום. ועוד יום. היום הקטנה בת 5.5 חודשים. עדיין כמעט ולא ישנה. עדיין ילדה מאוד-מאוד קוטרית ומאוד-מאוד ידנית. אני כבר שבוע לא ישנה בכלל בלילות, כי פתאום היא התחילה להתעורר כל חצי שעה. בלילה אחרון, לאחר 4 שעות רצופות של קפיצות על הכדור (שנזנח תקופה די ארוכה ועכשיו שוב חזר במלוא הדרו), פשוט התחלתי לבכות. אמרתי לה: "תגידי לי, מה את רוצה מהחיים שלי? מה חסר לך? מה רע לך? את מנסה לאמלל אותי? את שונאת אותי או משהו? את רוצה משפחה אחרת?" והילדה שלי הסתכלה עליי, ופתאום חשבתי, שאולי את כל הדברים שאני אומרת לה - היא רוצה להגיד גם לי. אולי היא כועסת שאני לא מבינה אותה, שאני רוצה שהיא תישן - ולא בא לה, שמציק לה משהו - ואני מציעה לה פתרון לא נכון. גם אותה זה בטח מתסכל. ואולי היא בכלל רוצה את אבא (מה שהתברר כנכון במקרה שלנו). את בסדר. באמת. אם יש לך במי להיעזר - תיעזרי. אם בא לך לבכות - תבכי. מותר לך. אם בא לך לצרוח - תצרחי. רק קודם תשימי את הילדה במיטה שלה ותכנסי לאמבטיה או לשירותים. ושם תצרחי עד השמיים בחזרה. זה משחרר. ואסיים במילים של חבר טוב שלנו. הוא טוען, שיש היגיון אבולוציוני לכך, שהתינוקות הם חמודים. כי זה מה שמציל אותם ממוות ודאי בידי הורים מיואשים וחסרי שינה. כי הקטנים האלה באמת מאמינים, שהם יכולים לצרוח עלייך לילות על גבי ימים, ואז לשים ראש על הכתף, לתפוס את היד, לתת נשיקה רטובה מנקרת בלחי ולצפות לחיבוק חזק. צודקים, לא?

 

[טלי בארץ הלמה]

../images/Emo24.gif

 

[daldan]

אוי כמה שזה מוכר - עד דמעות....

הייתי שם, עמוק עמוק. יואב גם בכה המון, לא ישן כמעט ולרוב היה עושה את זה במנשא. הקושי היה עצום. הלילות ללא שינה בקושי אפשרו לי לתפקד ביום (אמרו לי ללכת לישון כשהוא ישן, אבל זה די מתסכל להרדם ואחרי 20 דקות לקום אז ויתרתי על זה - וכשהוא ישן עליי במנשא ניסיתי לחטוף תנומה על הספה). אני לא אלאה אותך במה שעבר עלינו כי אני בטוחה שאת עוברת את זה עכשיו וזה ממש לא פשוט, אני גם לא יכולה לומר לך מתי בדיוק זה יעבור כי קשה לי לשים את האצבע על הזמן שזה קרה אצלנו, אבל אין ספק שזה הולך ומשתפר - הזמן עושה את שלו. יש תינוקות שקצת קשה להם להסתגל לעולם הזה והם זקוקים לאמא שתעזור להם. והעיצות שלי דומות לאחרות כאן

מנשא!!! לי עזר התינוכיס - הכי קרוב אליך, היא תשמע את הלב שלך וזה ירגיע אותך היא תריח את הריח שלך וזה ירגיע אותה והיא תרגיש את חום הגוף שלך וזה ירגיע אותה.

כדור פיזיו - להחזיק את התינוקת בידיים ולקפצץ על הכדור (שילוב עם המנשא גם יכול לעזור). אלו היו השעות שביליתי בפורומים - על הכדור מול המחשב ובקפיצות קלות (עם המנשא גם הידיים פנויות).

להפגש עם עוד אמהות, גם עוזר להרמת המורל וגם מאפשר לך לפעמים להתפנות לרגע לעצמך. שיהיה בהצלחה - אנחנו כאן