סוף סוף יצא...
לא האמנתי שזה אי פעם יקרה, אבל זה קרה. עם ההרגשה הקשה באה גם הקלה. הצלחתי סוף סוף לספר להורי על ההחלטה שלי לא להביא ילדים. מי שהכיר אותי במפגש שמע ונדהם מכך שהורי אינם יודעים עדיין, ואיך אני מצליחה לשמור סוד כ"כ גדול, זה אכן גם הטריד אותי ודעו לכם שבזכותכם היה לי האומץ. כן, במצב כמו שהייתי נתונה לו היה דרוש לי אומץ רב. אז תודה רבה לכולכם. אז אתם בטח תוהים מה היתה התגובה?! ובכן, זה בה עם כמה דמעות מצידי, ולפני שסיפרתי להם הצהרתי שעשיתי החלטה שתשפיע על חיי ולבטח גם על שלהם אבל אם הם רוצים לשמע, עליהם להצהיר מצידם שהם מקבלים אותה, ולא ינסו להשפיע עלי בדרך זו או אחרת, כי באמת שחשבתי הרבה לפניה. ברגע שניתנה ההסכמה, נשמתי נשימה עמוקה ולא ידעתי אם אוכל להוציא את המילים שיש לי מהפה. לולא אחותי, שתבורך, שלה סיפרתי כמה רגעים לפני, היה לי הרבה יותר קשה. אז ההורים קצת נבהלו ושאלו בפליאה מלאה "אבל למה?" ואני התחלתי "לספור" בפניהם את כל הסיבות כמעט. לא אומר לכם שהם לא היו עצובים, ואני אולי הייתי עצובה קצת יותר בשבילם, אבל היתה שם גם הבנה. ראיתי את זה בעיניים שלהם. הם אולי לא הודו בפניי שהם מצדיקים אותי אבל ידעתי שהם הבינו אותי. ואין דבר מעודד ויתר מזה. אז מאותו יום ואיך אמא שלי כבר לא אומרת לי "בקרוב אצלך" כשיש לידה תינוק. ואני מרגישה קצת יותר חופשיה משהייתי. כמעט כמו פרפר. (לא חשבו פה על אייקון של פרפר?) אז אם רוצים - שוב דבר הוא לא בלתי- אפשרי, ושוב תודה לחברי הפורום הזה שבזכותם - אני כאן!
לא האמנתי שזה אי פעם יקרה, אבל זה קרה. עם ההרגשה הקשה באה גם הקלה. הצלחתי סוף סוף לספר להורי על ההחלטה שלי לא להביא ילדים. מי שהכיר אותי במפגש שמע ונדהם מכך שהורי אינם יודעים עדיין, ואיך אני מצליחה לשמור סוד כ"כ גדול, זה אכן גם הטריד אותי ודעו לכם שבזכותכם היה לי האומץ. כן, במצב כמו שהייתי נתונה לו היה דרוש לי אומץ רב. אז תודה רבה לכולכם. אז אתם בטח תוהים מה היתה התגובה?! ובכן, זה בה עם כמה דמעות מצידי, ולפני שסיפרתי להם הצהרתי שעשיתי החלטה שתשפיע על חיי ולבטח גם על שלהם אבל אם הם רוצים לשמע, עליהם להצהיר מצידם שהם מקבלים אותה, ולא ינסו להשפיע עלי בדרך זו או אחרת, כי באמת שחשבתי הרבה לפניה. ברגע שניתנה ההסכמה, נשמתי נשימה עמוקה ולא ידעתי אם אוכל להוציא את המילים שיש לי מהפה. לולא אחותי, שתבורך, שלה סיפרתי כמה רגעים לפני, היה לי הרבה יותר קשה. אז ההורים קצת נבהלו ושאלו בפליאה מלאה "אבל למה?" ואני התחלתי "לספור" בפניהם את כל הסיבות כמעט. לא אומר לכם שהם לא היו עצובים, ואני אולי הייתי עצובה קצת יותר בשבילם, אבל היתה שם גם הבנה. ראיתי את זה בעיניים שלהם. הם אולי לא הודו בפניי שהם מצדיקים אותי אבל ידעתי שהם הבינו אותי. ואין דבר מעודד ויתר מזה. אז מאותו יום ואיך אמא שלי כבר לא אומרת לי "בקרוב אצלך" כשיש לידה תינוק. ואני מרגישה קצת יותר חופשיה משהייתי. כמעט כמו פרפר. (לא חשבו פה על אייקון של פרפר?) אז אם רוצים - שוב דבר הוא לא בלתי- אפשרי, ושוב תודה לחברי הפורום הזה שבזכותם - אני כאן!
