הדיון בבית המשפט
בפעם השנייה היה קצר, ממצה ודי יבשושי, ובכלל בכלל לא מרגש, בטח לא מבחינת מה שילד היה חווה אם היה שם (אלא אם כן השופטת היתה מתנהלת אחרת בעקבות נוכחות של ילד באולם). לא היתה אוירה חגיגית, אולי גם כי השופטת היתה קצת חולה. בצו הראשון היתה לנו שופטת ממש חמה ומקסימה, שביקשה לראות את התמונות שהבאנו, ניהלה איתנו שיחה די ארוכה (במונחים של בית משפט), וגם אז כל הסיפור לא לקח לדעתי יותר מעשר דקות. אגב, אנחנו לא סיפרנו לגדול (שכבר יכול להבין הליך כזה ברמה מסויימת) מפני שלא רצינו בכלל לחשוף אותו לעובדה שיש הבדל כלשהו בין החזקה של שתי האמהות שלו עליו.