מה שהיה,
הרבה תקשורת, בחור צעיר, אולי מהחברים של גלעד, שישב בתוך כלוב קטן, פיו חסום בנייר דבק חום {של מלחמת המפרץ}, עיניו קשורות. שכב מכורבל, כי באמת אי אפשר היה אחרת, הכלוב קטן היה. המצלמות צילמו, הדוברים דיברו, וכל השאר שרקו במשרוקיות והחזיקו שלטים. בעצם המחאה היתה על דבריו של ברק מאמש, וזה דווקא היה נכון וחשוב. ומלי, נכון הוא שבפעם שעברה לחצנו ידיו של ברק {טוב, הוא חתיך, לא ככה?}, אבל גם התווכחנו איתו, קצת, בקטנה.....עוד היינו ילדים... אבל הפעם, כאשר קרא לו הילד הקטן שהשתתף איתנו, כאשר קרא לו במגהפון שיירד, נתתי לו, לילד, פקודה לצעוק לו שלא יירד, שאנחנו ממש לא צריכים אותו פה למטה. אז כמו שאמרתי - היינו ילדים, אז, ביום ההוא. אבל במדינה כזאת גדלים מהר. וחוצמזה, חוצמזה, וגם בלי לפגוע באף אחד - לו היית שם, יכולת להגיד את דברייך, ויכולה היתה להיות להם השפעה. עכשיו מאוחר מדי. אהה, והכי חשוב שכחתי - בסוף בסוף, ירדה אישה מבוגרת, בת 77, שרה דהן שמה. אישה חולה, אלמנה, חיה בגפה. היא פשוט כבר לא היתה יכולה לשבת בביתה ולא להטיף לנו על שאיננו עושים כמעט כלום. על העם הזה שמזמן הוא לא כפי שהיה, שפעם היה אחרת, שפעם כולם יצאו לרחובות ורקעו ברגליים- מול האטימות של היום. לקחתי תטלפון שלה. נראה לי מאד לעניין לראיין אותה, שתשמיע דברים נכונים אלו מול פני האומה. ועכשיו צריך לחשוב איך עושים את זה. בכלל מזמן אני חושבת שצריך לצרף את האנשים המבוגרים למאבק. הם לא ישירו שירים, הם לא ישאו תפילות {ואין לי דבר נגד תפילות}, הם באמת ומכל הלב יצעקו/יזעקו.